אחד הציטוטים האהובים עליי של וינסטון צ'רצ'יל הוא "אומץ נדרש כדי לעמוד ולדבר. אומץ גם נדרש כדי לשבת ולהקשיב". אופירה וברקו שואלים את המרואיין שאלות, ועוד לפני שהאחרון לקח מספיק אוויר בשביל לענות - השניים כבר עונים במקומו ובשבילו. אם זה המצב, אולי כדאי שבמקום אורחים בשר ודם, יושיבו על כסאות האורחים, בובות בדמותם. כך אופירה וברקו יוכלו לנהל איתם איזה שיח שהם רוצים, לשאול ולענות, להסיק מסקנות ולספק כותרות.
הדבר יפתור גם את בעיית החרם לכאורה של אנשי אופוזיציה, שלא נוהרים בהמוניהם להתראיין אצל השניים. זה אפילו יכול להיות משעשע: תארו לכם בובה בדמות דודי אמסלם שאייל פונה אליה ואומר: תגיד, מה קרה לך? לגמרי השתגעת? רק לפני שנה התראיינת כאן ועשית רושם של אדם חביב ונחמד שמבשל בשביל המשפחה בערב שישי, ועכשיו אתה מגדף ומקלל וקורא ליו"ר הכנסת סמרטוט רצפה?
עכשיו ברצינות - תודו שברקו צודק. שפת הביבים שאנחנו שומעים ממליאת הכנסת מחליאה ומעוררת סלידה, והבעיה הכי גדולה היא שאף אחד לא תופס פיקוד ועוצר את קרנבל הגידופים הזה, המעמיק את השנאה והפילוג בעם, שגם כך, חייו אינם תותים, ו"עדיין נלחם על קיומו", כדברי דן חלוץ שאמש פקד את האולפן.
אמנם מיקי לוי יו"ר הכנסת כן תפס פיקוד והתנצל בפני שופט בית המשפט העליון דוד מינץ על הדברים "הקשים והמקוממים" שאמר עליו אמסלם בשפה לא מכבדת, אולם אז חטף מאמסלם שהוא "סמרטוט רצפה".
ועוד לא הספקנו להתאושש מהמהלומות המילוליות שנזרקות בחלל באין מפריע בפרלמנט המפוקפק שלנו, ואנחנו נידונים לעוד מתקפת טרור ורבאלי מצד "נבחרי העם" הצווחנים, עד שבנט, שבדרך כלל שומר על איפוק אלגנטי, כבר לא יכול היה יותר להכיל וצעק לעבר ח"כ סטרוק: "עופי לי מהעיניים".
אני לא מצדיקה אותו אבל כנראה שיש גם גבול לאיפוק.
מה שמעניין זה שעכשיו, למען האיזון, פרשנים ואנשי תקשורת, על מנת להישמע אובייקטיבים והגונים, מתייחסים לאמירה של בנט כשוות ערך מבחינת חומרתה, להתנהגות של אמסלם, שנראה כי הוא משתלח בכל מה שזז ושולח חיצים לכל עבר. מזכיר לי את אותה סיטואציה בבית הספר, שאותו ילד שכל השנים נחשב חנון כי היה עדין ואדיב, העז להתפרץ כנגד ילד אחר שמירר לו את החיים, ודווקא הוא, הילד המנומס, נאשם בבריונות. לאמור: תהיה טוב ותמיד מתחשב, אבל אם פעם אחת תפשל, לא ישכחו לך.
בקיצור, גועל נפש אחד גדול וצרוף מתרחש בכנסת ישראל, שמזמן איבדה את כבודה העצמי. זו פגיעה חמורה באיכות החיים שלנו האזרחים, כי איכות חיים היא לא רק חיי שפע, מותרות ותענוגות, ופסלים יפים ומזרקות שמעטרים את הרחובות, כמו באירופה. כבוד הדדי והתחשבות בזולת הם הבסיס לאיכות חיים בריאה ונורמלית.
אני גם לא מבינה את כל הדינמיקה הילדותית שהשתרשה בוויכוח הפוליטי והחברתי, בעיקר ברשתות החברתיות, כאשר תומכי הליכוד טוענים שהשמאל לא נקי מחטאים, ולהיפך - השמאל מצדו תוקף את הימין, שהוא זה שהתחיל. "המורה, למה את רק נטפלת אליי? גם הוא דיבר לא יפה", מוחה אותו תלמיד שהמורה נזפה בו.
מה זה הטיעון המטומטם הזה של חברה בוגרת, לא של ילדים, שגם הצד השני עשה או דיבר כך וכך? זאת הצדקה לגיטימית בכלל?
צדק דן חלוץ, שתארח אתמול באולפן של אופירה וברקו, ושטען שהחברה שלנו עוברת טלטלה תרבותית שדורשת טיפול שורש.
הוא הרגיש מאוד בנוח בחברת מראיינים שכנראה מחבבים אותו, כי הוא לא בדיוק ממעריצי ביבי, וחסכו ממנו את השאלה המתקילה - איך הוא מסביר היום, אחרי הרבה שנים, את פרשת המניות שהסתבך בה במלחמת לבנון השנייה, בעוד הוא וכמה בכירים במערכת הביטחון, דורשים היום להקים ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק את פרשת הצוללות, כי עולה ממנה ריח רע של שחיתות.
אהבתי את ההתבטאות של אופירה שאמרה ליועז הנדל: "עליך חרוטות המילים: דרך ארץ". האיש בהחלט נאה דורש ונאה מקיים. מאז ומעולם, עוד לפני שהפך לשר התקשורת וחבר בממשלה, חתר למען שיח תרבותי ומכבד ונתן לכך ביטוי גם אתמול בראיון, כשהוא מדבר בסגנון שלצערנו, לא הורגלנו בו מזה זמן רב.
לא אהבתי שהילד המקסים בן ה 14, דילן דרור, כוכב רשת ילדים, לא זכה למספיק תשומת לב והערכה מצד הצמד, כאשר הגיש להם כמתנה, ציור מעשה ידיו, עליו דיוקניהם של אופירה וברקו בסגנון אמנותי מיוחד ומעניין. משום מה, נראה היה שהם מיהרו לסיים את הראיון איתו במקום להאריך בשבחו.
אמנם, הסכמתי עם אופירה שטענה שביום שנהרגו השבוע שני הטייסים, במקום להתמקד באבלם של המשפחות, נוצר ויכוח על השיר החדש של עומר אדם שנחשד בגזענות. חבל רק, שהיא לא הזכירה שמי שהצית את הוויכוח היתה שרת התחבורה מרב מיכאלי, שעד עכשיו לא הבנתי את המניע שלה להיכנס לעימות עם זמר שכתב שיר עם הרבה חרוזים.
יש שיאמרו שמיכאלי ניסתה לחפות, או להסית את תשומת הלב מהתביעה המדוברת של נשים שעבדו במחיצתה ומתלוננות שהשפילה אותן (למרות ההקפדה הלשונית שלה על צורת נקבה ברבים. או ברבות?).