"אסירות", כאן 11, כאן דיגיטל
ברגע מכונן ונוגע ללב משמיעה אסירה הכלואה בהפרדה את מה שנשמע כנאום סיכום על חיים הרוסים - “אנחנו שונים, ילדים חורגים, לא כמו כולם, וזה מה שהביא אותנו לאיפה שאנחנו נמצאות. לא בגלל שבפנים אנחנו רעות, זה החיים מאז שבאנו לעולם הזה לקחו אותנו לכאן, אז אי אפשר להבין את זה? אי אפשר פעם אחת להעריך את כל המאמץ שאנחנו עושות לחיות כמו הם האחרים, הנורמליים, אי אפשר לתת לנו יד?".
ארבע נשים - נטלי, היושבת בכלא על הריגת האיש שאנס אותה, מלכה וטינה, הכלואות על עבירות סמים, ואסמא, הכלואה בעוון עבירות תעבורה - מרצות את עונשן בכלא נווה תרצה, ונחשפות באופן יוצא דופן מול המצלמה בכלא, ובצאתן ממנו, כשהן מסיימות “לשבת" את הזמן שנקצב להן ומנסות לשקם את חייהן בחוץ.
הסטטיסטיקה אומרת ש־52% מהנשים שישתחררו מהכלא ישובו אליו. ספוילר: כבר בסוף הפרק השני בסדרה, הסטטיסטיקה קולעת בול. מלכה וטינה, שעונשן מקוצר, עוברות אחרי השחרור לחיות בהוסטל האמור לסייע להן בחזרתן לשגרה נורמלית ככל שניתן. הן חופשיות במהלך היום, עליהן למצוא עבודה, ובשעות אחר הצהריים הן מחויבות לשוב אל ההוסטל לפעילות הפנימית הכוללת קבוצות, דיונים משותפים וכיוצא באלה, עניינים האמורים להחזיר אדם לחיים.
מהר מאוד מתברר כי התנהגות יומיומית פשוטה לאדם מן היישוב קשה מנשוא לילדות החורגות האלו: החופש היחסי, חוסר הגדרת הגבולות הברור ששמר עליהן בבית הסוהר, שניהל את היומיום שלהן בכל שעה, מייצר אצלן את התוצאה ההפוכה. הן מוטרדות, זועמות, האפשרות הקיימת בכל רגע פשוט לעבור מבעד לדלת הפתוחה ולהסתלק קורצת להן, ולבסוף הן עושות את הצעד. מלכה וטינה בורחות מההוסטל וחוזרות לחיי הרחוב, להשתמש בסם ולעבודת הזנות שמממנת את הסם.
יוצרות הסדרה - אביגיל שפרבר, אושרית נברה ואילנית באומן - יוצאות לחפש אחר השתיים. אחרי חיפושים ממושכים הן מאתרות את מלכה, המצויה בין לקוח להזרקה. היא רזה, ממוטטת נפשית, לא חדלה לבכות. זמן קצר לאחר מכן היא נלכדת בידי המשטרה, כמוה גם טינה, והן מוחזרות לכלא. פגישתן הבאה מול המצלמה היא שוב בכלא נווה תרצה. כשהחומות הגבוהות סביבה וסדר יומה מוגדר וקבוע, חוזר האור לעיניה של מלכה. פעם נוספת נגמלה מהסם, היא העלתה במשקלה, כבר אינה נראית כרוח רפאים, סוף הסיבוב הנוכחי. עד הפעם הבאה שתשוחרר.
הטענה המבקשת להשתחרר כאן באופן אוטומטי היא למה המדינה אינה עושה מספיק כדי לשקם את האסירה בדרכה לחיים נורמליים יותר. למה בית הכלא אינו מתכנן ומקיים מסלול שיקום לאסירה העתידה להשתחרר. למה ההוסטל אינו קפדני וממושטר יותר, וכן הלאה וכן ככה. אלא שהאמת שחייבת להיאמר היא ששינוי דפוסי התנהגות הוא מלאכה קשה מאוד, גם בתנאים נוחים יותר, גם עם “פציינטים" נוחים יותר, וכשמדובר באסירים ואסירות שנסיבות חיים קשות במיוחד הביאו אותם למקומם הנוכחי המלאכה קשה פי כמה וכמה.
אין למדינה - לכל מדינה - פרט אולי לסקנדינביות העשירות המתגוררות בחלום פיות, פנאי וממון להעלות אסירה מכורה בעלת עבר בזנות על המסלול מחדש. בלתי אפשרי להצמיד לכל אחת ואחת פסיכולוג ושוטר 24/7. על פי רוב - והסדרה העגומה והמוצלחת “אסירות" מוכיחה זאת - “העבודה" שנעשתה על נפשן מגיל צעיר היא כה יסודית, עד שקטנים סיכוייהן של הבנות החורגות הללו לשוב אלינו ובעיקר אל עצמן.
לראות או לוותר: לראות. פותח את הראש ואת הלב.