כמי שמילדות כבר יודע לזמזם את נעימת הפתיחה של "מה בוער" (הלקוחה מתוך שיר של להקת ג'מירוקוואי), הריאיון עם ברקאי הותיר אותי ברגשות מעורבים. לא יכולתי להתחמק מהתחושה שאני מקבל שוב הצצה לאותה הקליקה, מועדון סגור לחברים בלבד שמעצב כבר עשרות שנים את עולם התקשורת. בזמן שכולם מדברים על כך שיחידת 8200 הפכה לכרטיס כניסה לעולם ההייטק שניתן לצעירים בני 18 וקובע את עתידם, מעטים מדברים על כך שגלי צה"ל עושה את אותו הדבר עם שוק התקשורת כבר עשרות שנים ועוד בתחנת רדיו צבאית - קונספט הזוי בפני עצמו. נכון, השכר בתקשורת לא דומה להייטק, יותר בכיוון של תחום שירות הלקוחות, אבל עבור אותם אנשים שחולמים לעבוד בו, לקבלה או אי קבלה לגל"צ יש השפעה מכרעת על עתידם. למעשה, בישראל יש סיטואציה אבסורדית שבה תואר בתקשורת מכל מוסד אקדמי לא יפתח לכם שום דלת בתחום, אבל שירות של שלוש שנים בתחנה (גם אם בתפקיד הפקה) יסדר לכל הפחות את הג'וב הראשון שאחרי הצבא.
אחרי הדיון העקרוני על גל"צ ומשקלה הסגולי בתקשורת הישראלית, חשוב לדבר גם על הריאיון עצמו. בתום שיטוט בין מסדרונות וחדרים שהעלו נשכחות בלוי ובסגל והותירו את הצופה ההדיוט אדיש, התיישבו השלושה לשיחה שבה נשאלו לא מעט שאלות קשות. ברקאי, שהיה הקול הבולט ביותר של תחנת הרדיו הצבאית בעשורים האחרונים, זוכה פרס סוקולוב, מי שסיקר מלחמות, הסכמי שלום ואת כל מה שביניהם, סיים את כהונתו בתחנה (לפחות במשבצת הקבועה שלו) בקול ענות חלושה. יחד עם זאת, עזיבה של תוכנית רדיו אחרי 27 שנים אמורה להרגיש כמו דבר טבעי, לא כזה שזוכה לסיקור דרמטי כל כך. אם מנהל הבנק שלכם היה מודיע על פרישה אחרי שלושה עשורים, הייתה מאחלים לו בהצלחה, קונים סוקולנט יפה ומקבלים זאת בהבנה.
כמו שציינה לוי בריאיון, עברו בסך הכל שלושה ימים מרגע שהודיע ברקאי על רצונו לעזוב את התוכנית ועד שהגיש אותה בפעם האחרונה. זה היה אחרי מספר שנים שבהן הרייטינג של התוכנית ירד וברקאי עצמו נשמע יותר מאוכזב וכעוס מאשר להוט ורעב. אתמול הוא אמר זאת שוב, רזי מרגיש שברחה לו המדינה, בעיניו האשמה תלויה בעיקר בתקופת שלטונו הארוכה של נתניהו אבל מרגיש שהוא התייאש מכולנו. האם זה מאכזב שאחד מטובי העיתונאים שלנו מרגיש כך? לגמרי. האם זה מצדיק ריאיון מסוג זה? לגמרי לא.
התרעות פיקוד העורף