בזמן שכולם בורחים מאוקראינה, הדוגמנית והמגישה נטלי דדון החליטה לנסוע למדינה הבוערת. דדון, אשר פעילה מספר שנים בארגון "זק"א ישראל" והצטרפה למשלחת שנועדה לעזור לפליטים, התארחה הבוקר (שני) בתוכניתו של ניב רסקין ב"קשת 12" וסיפרה על המסע שלה.

"המראות לא בדיוק מרפים, צריך לאסוף את עצמך מחדש, להרכיב חלקים. זה כבר לא לצפות בטלוויזיה באיזה סיפור מרוחק שכזה מרגיש מנותק, אני לא חושבת שמהדורות החדשות יכולות להעביר אפילו פסיק מזה".

ספרי על ההחלטה שלך ברמה הבסיסית, מתי למה החלטת לקום, לעזוב ולנסוע לצד השני. את לא בתפקיד שמחייב אותך לעשות את הדברים האלו, את לא עיתונאית
"זה התגלגל מדבר לדבר מבלי שעצרתי באמת לחשוב, אני חושבת שאם הייתי עוצרת לחשוב יותר מדי זה היה נעצר באיזשהו מקום. היו פחדים, היו תהיות, 'עזבי אותך' כמו שאתה אומר, אפשר גם לעזור מהבית, יש המון דברים לעשות מכאן, אבל היה איזו רגע שסימסתי לראש זק"א ושאלתי 'איפה הארגון שלנו, איפה המשלחת? יוצאים, לא יוצאים? מה איתנו?". הוא שאל 'את רצינית?', הוא גם היה מופתע. זרקתי את זה לאוויר וחזרתי לעניינים שלי, תוך שעתיים יש לך כרטיס טיסה, הזנקתי את אמא, ואמרתי 'יאללה, נוסעים'. בדקתי כמובן שאני לא טסה לאזור מסוכן, אני אמא לילד. הבנתי שבלביב יש שמקום שאפשר להיות בו, שאחד החברים לקח את כל המתחם בו, גיא עמר שדובר עליו רבות".

את נוחתת שם ומה התמונה הראשונה שמכה בך?
"זה לא תמונה, זה מסע. אתה נוחת למסע של הליכה ברגל של שמונה שעות, יומיים של מסע. זה התחיל בדברים קטנים, והמשיך בעזרה סיעודית לאנשים שלא יכולים לצאת מהבתים שלהם פיזית. כי אם לא, סליחה על הביטוי אבל 'תמותו', כי אין מישהו שיעזור להם, פיזית, לחלץ אותם מהסיטואציה. קיבלנו אמבולנסים שהוציאו אותם מאזורים יותר מסוכנים אלינו והיה צריך להעביר אותם לגבול וללוות אותם".

איפה הציפייה שלך לפני אירוע כזה מול המציאות שהייתה שם באמת?
"לקחתי את עצמי הכי רחוק במחשבות, כדי להיות מוכנה. אבל אם כמה שניסיתי לדמיין מראות קשים, נתקלתי ביותר ממה ש... ביותר ממה שחשבתי שאני אחווה... סליחה", אמרה דדון כשהיא מתקשה לדבר.

ספרי על אחד הרגעים?
"זה לראות ילד בגיל של הבן שלי יושב ארבע שעות על רצפה קפואה ופשוט... רועד מקור ואיך לך מה לעשות. יש המון רגעים של חוסר אונים אבל חזרתי גם עם המון רגעים טובים. אני חושבת שזה שיעור לבן אדם שיושב בבית וחושב 'מה כבר אני יכול לעשות', זה טיפה ביד אבל זה מביא אותך למצב שרק להרים את עצמך ולהושיט יד. אם עזרת לבן אדם אחד שינית עולם".

זה משהו בפרופורציות, בהסתכלות שלך על החיים? או שעובר זמן ואנחנו חוזרים להיות מה שהיינו קודם?
"אני מטבעי אדם שמאוד מעריך, אני נכנסת למיטה ואני אומרת תודה שאני נכנסת למיטה חמה. אתה שומע תלונות קטנות בסביבה ואומר 'די, זו לא בעיה, זה מינורי' - אשה שרבה עם הבעל, תלונות על הילדים, פליז תגידו תודה. אי אפשר לתאר את זה, התלישה של ילדים מאבא שלהם במתחם, שהילד נקרע מבכי והוא לא יודע אם הוא יראה את אבא עוד פעם, זה דברים שלראות אותם בעיניים, זה...".

איך היה לפגוש את הבן שלך?
"סיפרו לו את זה בגן, והרגשתי שהבן שלי גם מסתכל עליי בעיניים אחרות. הוא אמנם רק בן 6, אבל גם הפרידה עצמה, לא ידעתי לאן אני הולכת, 'אני לא יודעת אם אני חוזרת, את נוסעת אל הלא נודע'. בדקתי שזה לא מקום מסוכן, אבל היה בי חשש, זו בכל זאת מלחמה".