הסיכומים מתחילים: סוד הקסם ב"רוקדים עם כוכבים" שגרם להצלחתה המסחררת של תחרות הריקודים שהאמירה לראש טבלת הרייטינג אחרי שנים רבות הרחק מהמסך הקטן, שוכן בכמה מרכיבים שלה.

ראשית, קיימת בנו הסקרנות הטבעית לצפות באנשים שלא באים מהתחום מנסים את מזלם בתחום אחר ושונה מזה שהורגלו בו - האם יעמדו באתגר שהציבו לעצמם. אחרי הכל, דרוש לא מעט אומץ כדי להצליח היכן שטובים ומקצוענים ממך בנו קריירת חיים שלמה. ובעיקר נדרש אומץ לעמוד מול ביקורת שופטים שמבינים עניין.

שנית, מסקרן עוד יותר לראות סלבריטאים שבאים מעולמות אחרים, כמו למשל פרופסור גרוטו שזימר להנאתו ב"זמר במסכה", מצליחים לעבור את המבחן או מתמודדים עם אכזבה. אולי בסתר ליבנו אנחנו אפילו מצפים שהם לא תמיד יעמדו בהצלחה בכל המשימות וניווכח שהם בשר ודם כמונו וגם להם כואב לחוות כישלון. איך אמר שיילוק היהודי במחזה "הסוחר מוונציה" של שייקספיר: "אם אתם דוקרים אותנו (היהודים), אנחנו לא מדממים? או אם אתם מדגדגים אותנו, אנחנו לא צוחקים?".

איתמר גרוטו (צילום: צילום מסך קשת 12)איתמר גרוטו (צילום: צילום מסך קשת 12)

קיימת אם כך, הסקרנות לראות איך אותם מפורסמים שגרפו הצלחה בתחום העשייה שלהם וזכו להערצת ההמונים, מתמודדים גם עם חוסר הצלחה והדחה בשלב כזה או אחר של התחרות.

למזלם של המתחרים בעונה זו, השופטים עשו להם הרבה הנחות (אולי בגלל שהם מפורסמים), ופינקו אותם במספיק מחמאות על מנת שייצאו מהחוויה הזאת מסופקים ומרוצים, וחלילה לא מדוכאים וחסרי ביטחון כדי שיחזרו בשלום לעיסוקיהם הקודמים. והפינוקים והמחמאות לפעמים היו מוגזמים. להגיד למישהו שרקד ביתר קשיחות ונוקשות שהוא היה מדהים ומהמם וגילה כישרון נדיר וכושר ביצוע יוצא דופן, בואו, נסחפתם קצת. קצת הרבה. ולא אגלה לכם לאיזה או אילו רקדנים התכוונתי, כי למה שאהיה עוכרת שמחות?

הסיבה העיקרית שהפורמט של "רוקדים עם כוכבים" כל כך ריגש אותנו, היא העובדה שהוא הגיע בעיתוי ובזמן הנכון. בתקופת קורונה מחורבנת שכזאת, ששיבשה לנו את החיים ותקעה אותנו בבית, עצובים, מתוסכלים ומודאגים, הגיע סוף סוף שואו שכולו מוזיקה סוחפת ותלבושות מרהיבות והחזיר לנו במעט את החיוך ושמחת החיים.

משה אשכנזי (צילום: באדיבות קשת 12)משה אשכנזי (צילום: באדיבות קשת 12)

ואם מדברים על שמחת חיים, משה וג'ניה היו בעיני הרקדנים הכי שובבים וקפיציים, חינניים ועסיסיים, שהציפו את הרחבה, בהרבה חום, טמפרמנט ורגש. כיף אמיתי היה לצפות בהם גם אתמול, בחלק השני של רבע הגמר, שלצערי הסתיים בהדחתם.

השמחה של משה כאשר רקד היתה מהולה בעצב, בגלל הטרגדיה שחוותה משפחתו, ובאמצעות הריקוד הוא רצה לחזק את ידיה של אחותו שאיבדה את בנה הצעיר. השילוב הזה של עצב, שמחה והומור, הפך את משה אשכנזי לקסם מרקד על במה שבזכות סגנון הריקוד שלו הפכה לרגע לבמת בברודוויי. מבחינתי הוא המנצח של העונה, ולא אכפת לי אם הוא לא היה מספיק זקוף, גמיש או "ארוך" בתנועותיו (מילה החביבה על דוד דביר).

אסיים בשאלה ללוסי איוב, מנחת התוכנית. את לא חושבת שלשאול כל זוג רקדנים עד כמה הוא רוצה להגיע לגמר, זו שאלה מיותרת? וכי מה ציפית אחרי עונה של אימונים קשים וסיכוני המקצוע, כמו שבירת יד או צלע רחמנא ליצלן, שהם יגידו שהם סתם מזוכיסטים שאוהבים לסבול ובאו לתחרות מבלי לשאוף להגיע לגמר ואף לנצח בה?