בגיל 13 אור ליברטי ירה בפעם הראשונה באדם אחר. זה היה הגיל שבו הילדות שלו נגמרה בשכונת בני אור בבאר שבע, השכונה שבה הוא חי עד היום. מאז הוא הספיק לירות לא מעט ולהפוך לאיש הביצוע של ארגוני הפשיעה. אמש שודר ב"'קשת 12" הראיון במהלכו התיישב בפעם הראשונה מול המצלמה של "עובדה" ופתח הכול.

הבוקר התראיין ליברטי בתוכניתו של ניב רסקין, וסיפר על החוויה. "קיבלתי תגובות מטורפות, לא ישנתי כל הלילה. אנשים רוצים לעזור, בכל המובנים, אם זה בעזרה בעבודה, אם זה בלשקם, אם זה בעזרה כספית. בכל דבר שהוא. בהתחלה כששידרו את הפרומו אנשים קצת לא הבינו, אז הם מיהרו לשפוט את האדם שהם לא הבינו מי הוא. אחרי הכתבה הם הבינו מהר מאוד שזה חיים שנקלעים אליהם, זה לא מתוך רוע או בחירה שאני רוצה להיות אדם כזה".

זה מגיע מתוך מצב כלכלי קשה, אבא שנמצא בבית סוהר, אמא שלא מצליחה לגדל את הילדים. היית צריך להביא כסף הביתה.
"השכונה היא עוד יותר קשה, זה מקשה עלינו בתור נוער לצאת ילדים נורמליים".

היו גם תגובות מאיימות? דיברת על התקופה ההיא, זה נקרא 'לפתוח'.
"זה לא משהו שאנשים לא יודעים, כי הם ישבו על זה בכלא. יש תגובות שאולי 'הערתי את השדים או את המתים'. אני אומר שהמתים כבר התעוררו, זה לא חדש. אני עובר ניסיונות חיסול קרוב ל-8 שנים".

מתי היה ניסיון החיסול האחרון?
"לפני ארבע שני הייתי באוטו עם אבא שלי, וכמעט פגעו באבא שלי גם. הבן אדם נעצר והכי מצחיק שהוא גם לא נשפט, מי יודע מה".

אפשר להתרגל לחיים כאלה, כשכל רגע יש מישהו שרוצה לחסל אותך?
"אי אפשר להתרגל לחיים כאלה. אני יודע שזה יקרה בסוף, אבל בוא נקווה שזה לא היום. אולי אלוהים ידחה את זה בעוד קצת".

מבחינתך זה ודאי שזה יקרה, השאלה היא רק מתי?
"בדיוק".

איך אפשר לחיות ככה?
"קשה מאוד. זה מתבטא בהתקפי חרדה, פוסט טראומה, סיוטים קשים בלילות. אתה לא בן אדם, אתה חצי בן אדם. זה מתבטא בכדורים, פסיכולוגים, ציפרלקס".

עד כמה אתה עובר את הדבר הזה לבד, או שיש לך ליווי בתומך בך?
"שום ליווי. יש לי את הליווי של האנשים הקרובים אליי, שזה אמא, אבא, האשה, הילד. מעבר לכך, שום תמיכה משום גורם חיצוני, או מהמשטרה. המשטרה יש לה את הדפוס שלהם: 'רוצים לרצוח אותך? תצא מהעיר'".

למה החלטת להיחשף בפנים גלויות?
"החלטתי ללכת על כל הקופה. אין לי מה לפחד, אני במצב שאוטוטו, אני כבר לא אהיה כאן. אז כמו שהחברים שלי שהם גם סוכנים אומרים לי אחרי הכתבה  - שאני שוכב על הגדר בשבילם. שאם זה יעשה משהו, לפחות שהם יהנו מזה. כביכול היינו עבריינים ואנשים רעים, זה לא ככה, בכל זאת ניסינו לצאת מזה. במקרה שלי. לא בגלל בית סוהר, אלא עדי להציל את אחי, וגם כדי לצאת מהעולם הזה. לקחת את הנסיבות האלו, חיברתי אותן יחד והבנתי שאני לא רוצה את העולם הזה".

יש את המחשבה לקחת את הדברים ולנסוע מפה, אולי לדרום אמריקה?
"טסתי. יש בכל מקום בעולם ישראלי, והם מסוכנים מאוד".

הם פחות מסוכנים מאשר לגור באותה שכונה עם אותם אנשים.
"אני מעדיף לגור באותה שכונה, באותו מקום, כי שם יש לי לפחות את הסביבה המוכרת. אני יודע שאנשים שטסו לדרום אפריקה, ואני מכרי אותם אישית, לא מצאו אותם עד היום וגם לא ימצאו אותם".

ירית באדם בגיל 13, היד לא רועדת באירועים האלו?
"היד כן רועדת. בהתחלה. אפילו הקאתי, ממש רעדתי, זה היה מפחיד. עם הזמן זה היה יותר קל, והיד לא רעדה. אני רואה את האדם שמולי כאויב, שאם אני לא אפגע בו - הוא יפגע בי. ותו לא. בגלל שהיה לי קשה מדי לעושת את זה הייתי שותה בשביל זה כוסית ערק או שתיים כדי לאבד את הקשר למציאות".

"אני לא הייתי אמור להגיע לעולם הזה, אני נקלעתי אליו. אם מישהו שופט, אני חושב שהוא לא צריך לשפוט עד שהוא עומד בנעליים שלי", הוסיף ליברטי. "המסר הכי חשוב שלי, הוא לכל ילד שרואה סדרות כמו 'בני אור', 'הבורר' וכו... שלא יחשוב שהוא יכול להיות כזה. העולם הזה שקרי ולא כדאי לו להגיע אליו".