הרעיון ברור: להציג את אין ספור הסיבות שיש לאדם לקעקע את עצמו ולהעניק להן לגיטימציה, אלא שהיא כבר קיימת. בישראל של 2022, ואף על פי שיש רבים שעדיין מסתכלים בעין עקומה על ציורי הגוף הנצחיים, כל חנות בגדים שנסגרת הופכת לסטודיו קעקועים וכל אדם שני ברחוב כבר קישט את עצמו באיזה פרפר או פרח.
ושלא תטעו, בתור חובבת קעקועים מושבעת הערכתי מאוד הניסיון של גרניט להנגיש את הקונספט בדרך קצת אחרת. לתת במה לסוגים שונים של אנשים ולטשטש את הסטיגמות שאופפות את עולם הטאטוז', אבל לטעמי הוא נזכר מאוחר מדי. ראבק, אם יש עוד מישהו שחושב שאנשים מקועקעים הם פושעים או אסירים לשעבר, שיפתח את העיניים ויוצא את הראש מהמחילה. אנחנו כבר לא שם חבר'ה.
בהמשך הוא עבר אל המנהלת האישית שלו בשילוב הסבא החמוד שלה, ומשם אל "משפחה ישראלית שהחליטה להתחבר בקעקוע משותף" (כן, אתם יכולים לקרוא את זה בטון מזלזל). כמעט בלי שהספקתי לשים לב הפרק קפץ בין סיפור על ביטחון עצמי, אחד על אומץ, כזה שמעניק דימוי גוף חיובי ואחר שנעשה סתם בשביל היופי. אה כן, והייתה גם דוקטור, כי גם אנשים מלומדים יכולים להיות מקועקעים בימינו אנו.
העניינים החלו להתחמם כשאישה בשם שרי איינפלרד, חרדית לשעבר שהשתייכה לחסידות גור, סיפרה כיצד התקעקעה בסתר בימים בהם אם היו מגלים היא הייתה מנושלת מחייה. לאחריה סופר סיפורו המרגש של שלו דורון, צעיר פוסט-טראומטי שאיבד את חבריו ב"צוק איתן" ובחר להנציח את הרגעים הקשים ולהתמודד עם ההשלכות כשהן חרוטות על גופו.
גם סיפורה של ניצן גל יקר, שבחרה לקעקע באופן ריאליסטי למדי את התקיפה המינית שעברה, הצליח לרגש אותי ולגרום לי להבין שאנשים מציירים על גופם הכל ומכל סיבה שהיא, והיא תמיד מוצדקת.
ועם זאת, אם לא אסף גרניט ככל הנראה הסדרה הזו לא הייתה רלוונטית ורבים מאיתנו לא היו טורחים בכלל לצפות בה. המטרה הייתה טובה, ואין לי ספק שרבים גם למדו דבר או שניים מהפרק (שחבל שלא ידעו קודם), אך במציאות מודרנית כפי שאנו חיים בה כיום הסדרה איבדה מהרלוונטיות שלה. לפחות זכינו לשמוע כמה סיפורים אישיים מעניינים.
התרעות פיקוד העורף