אני אפתח ואומר – אני מקועקעת. ויותר מזה, גם אמא שלי מקועקעת, עוד הרבה לפני שנולדתי. ויש לי גם דודים מקועקעים, וחברים מקועקעים ואפילו מורות בבית הספר שלי היו מקועקעות. ולמה אני מספרת לכם את זה? כי בעולמי חיים יותר מהזן שהחליט לפרוץ את הגבולות ולשים על עצמם (אוי ואבוי) קצת דיו באמצעות מחט שנשאר על הגוף לנצח נצחים ולעולמי עד.  קעקועים ומשמעויות: 

השף אסף גרניט, או השופט, או המנטור או האיש המקועקע – איך שתבחרו לקרוא לו, עלה אמש (שלישי) עם תוכנית חדשה ברשת 13, אולי פשוט כי באמת הרבה זמן לא ראינו את הפרצוף היפה שלו. סדרת שני הפרקים, שזכתה לשם המקורי "קעקועים עם אסף גרניט", מספרת את הסיפור שמאחורי ציורי הגוף שנמצאים כיום על כמות בלתי מבוטלת של אנשים ברחבי העולם. אם לא היינו כאן בישראל השמרנית והפרק ששודר היה מוקרן במדינות כמו ברזיל או מקסיקו, כנראה שהיו חושבים שמישהו שם בהפקה מסתלבט עליהם. 

הרעיון ברור: להציג את אין ספור הסיבות שיש לאדם לקעקע את עצמו ולהעניק להן לגיטימציה, אלא שהיא כבר קיימת. בישראל של 2022, ואף על פי שיש רבים שעדיין מסתכלים בעין עקומה על ציורי הגוף הנצחיים, כל חנות בגדים שנסגרת הופכת לסטודיו קעקועים וכל אדם שני ברחוב כבר קישט את עצמו באיזה פרפר או פרח. 

ושלא תטעו, בתור חובבת קעקועים מושבעת הערכתי מאוד הניסיון של גרניט להנגיש את הקונספט בדרך קצת אחרת. לתת במה לסוגים שונים של אנשים ולטשטש את הסטיגמות שאופפות את עולם הטאטוז', אבל לטעמי הוא נזכר מאוחר מדי. ראבק, אם יש עוד מישהו שחושב שאנשים מקועקעים הם פושעים או אסירים לשעבר, שיפתח את העיניים ויוצא את הראש מהמחילה. אנחנו כבר לא שם חבר'ה. 

ולמי שטרם צפה, קחו הסבר קטן על מה שהיה שם
הפרק הראשון נפתח כשגרניט מספר קודם כל על הקעקועים שלו, ואגב זה היה החלק המעניין ביותר בשעה וחצי כולל פרסומות. כשפרצופו מתנוסס בפריים טיים שבוע אחרי שבוע, גם אם כל תוכניות ריאליטי הבישול שהוא משתתף בהן נגמרו, נחמד היה לי לשמוע מה פשר הגוש השחור על ידו או למה בחר לקעקע נקודה פסיק (;) מאחורי האוזן. 

בהמשך הוא עבר אל המנהלת האישית שלו בשילוב הסבא החמוד שלה, ומשם אל "משפחה ישראלית שהחליטה להתחבר בקעקוע משותף" (כן, אתם יכולים לקרוא את זה בטון מזלזל). כמעט בלי שהספקתי לשים לב הפרק קפץ בין סיפור על ביטחון עצמי, אחד על אומץ, כזה שמעניק דימוי גוף חיובי ואחר שנעשה סתם בשביל היופי. אה כן, והייתה גם דוקטור, כי גם אנשים מלומדים יכולים להיות מקועקעים בימינו אנו. 

גיל ריבה משוויץ חולה על מנומר (צילום: צילום מסך יוטיוב)גיל ריבה משוויץ חולה על מנומר (צילום: צילום מסך יוטיוב)

העניינים החלו להתחמם כשאישה בשם שרי איינפלרד, חרדית לשעבר שהשתייכה לחסידות גור, סיפרה כיצד התקעקעה בסתר בימים בהם אם היו מגלים היא הייתה מנושלת מחייה. לאחריה סופר סיפורו המרגש של שלו דורון, צעיר פוסט-טראומטי שאיבד את חבריו ב"צוק איתן" ובחר להנציח את הרגעים הקשים ולהתמודד עם ההשלכות כשהן חרוטות על גופו. 

גם סיפורה של ניצן גל יקר, שבחרה לקעקע באופן ריאליסטי למדי את התקיפה המינית שעברה, הצליח לרגש אותי ולגרום לי להבין שאנשים מציירים על גופם הכל ומכל סיבה שהיא, והיא תמיד מוצדקת. 

נקודות זכות לגרניט
מעשה שולי, או שמא מחושב, שעשה גרניט היה להתחבא מאחורי המצלמה כשהמרואיינים סיפרו על הקעקועים שלהם ממקום "שטחי" כביכול. ולעומת זאת, כשהחלו הסיפורים הרגשיים והעמוקים יותר, הוא חשף את פניו וניהל שיח כנה ועמוק עם המרואיין. הוא ידע לשלוט בצורה בה שאל את השאלות, בה חשף פרט אחר פרט בעלילה הכואבת והוכיח שהוא לא רק כל מה שהוא הוכיח עד היום, אלא גם פשוט מראיין מוצלח. 

ועם זאת, אם לא אסף גרניט ככל הנראה הסדרה הזו לא הייתה רלוונטית ורבים מאיתנו לא היו טורחים בכלל לצפות בה. המטרה הייתה טובה, ואין לי ספק שרבים גם למדו דבר או שניים מהפרק (שחבל שלא ידעו קודם), אך במציאות מודרנית כפי שאנו חיים בה כיום הסדרה איבדה מהרלוונטיות שלה. לפחות זכינו לשמוע כמה סיפורים אישיים מעניינים.