ההשתתפות בדוקו־דרמה “חידת משולם” הייתה לא רק סגירת מעגל עבור שרה גברא (מנצור), אלא גם תהליך ריפוי של ממש. זאת לנוכח הפרשה שהעיבה על משפחתה כל חייה: היעלמותם ב־1950של שני אחיה, עמרם בן השנה ומנחם בן החמישה חודשים, מהאוהל שבו גרו במעברת עין שמר. עד סוף ימיה טענו הוריה של גברא כי ילדיהם נחטפו.

“חידת משולם”, שפרקה הראשון (מתוך שניים) ישודר מחר (21:15) בכאן 11, מציפה את פרשת היעלמותם של ילדי תימן ועוסקת גם בדמותו השנויה במחלוקת של הרב עוזי משולם, אשר התבצר עם חסידיו ב־1994 במשך שבועות ארוכים בדרישה לחקור את הפרשה. ההתבצרות הזו הובילה למעורבות של כוחות משטרה, ובמהלך הפריצה לבית שבו שהו חסידיו של משולם - אחד המתבצרים נורה למוות. אחיה של גברא, שלום ז”ל, היה אחד מחסידיו של משולם, ואף שהה במקום בעת ההתבצרות.

“משולם שמע את כל הסיפורים והחליט להרים צעקה. אמרו שהוא משוגע, אבל אחי ז”ל האמין בו והיה לומד שם תורה ופעיל במאבק”, מספרת גברא. “הוא לא שיתף ואמר רק שהוא שם כדי להרים קול זעקה. ההורים לא תמכו בחיבור למשולם. הם לא האמינו שזה יעזור. אבא כבר לא האמין במאבק והשלים עם העובדה שזה נגמר. שלום התמסר לזה בטירוף, אבל לא דיבר. עצר את הכאב בתוכו. הייתה לו יותר חמלה לאמא מאשר לאבא. הוא שהה שם בזמן ההתבצרות, אבל לא נעצר ולא נפגע”.

האירועים ההם הפיחו תקווה בבית?
“לא. אבא לא האמין כבר בכלום, ורק זעם על המדינה. אמא ביטאה חולשה וייאוש וגם לא האמינה. שלום היה קשור מאוד לאמא, והיה בו זעם אדיר. הוא חי בצל הייאוש והבכי, ולכן חבר למשולם. אבל הנה, גם זה לא עזר. וכל פעם יש עוד ועדה ועוד חקירה, והפצע נפתח ונסגר מחדש. לסדרה יש חשיבות בעיניי כי היא תישאר עדות נצחית לדיראון עולם. היא משמשת חסד גדול להוריי, ולכן היה לי חשוב להשתתף. חשוב להביא אל קדמת הבמה את השתיקה של המדינה, אי־חשיפת המסמכים והזלזול בעולים חדשים. בסוף לא יקרה כלום גם הפעם, ועולם כמנהגו ינהג. אבל אני מוקירה את האנשים שנאבקים וחושפים ומספרים את הסיפור”.

בסדרה מגלמת גברא את דמותה של אמה. “בסדרה אני מביעה את הכאב והיגון של אמי שהשתרשו ברקמות הגוף שלי”, היא מספרת. “בסדרה אני מספרת את סיפור החטיפה שלה וזועקת את הכאב שלה בתימנית כשאני צועקת: ‘לקחו את העוללים שלי!’. הזעקה הזו בתימנית פירקה אותי. במשך ארבעה ימים הייתי במיטה מותשת. כל מה שסחבתי כל השנים - התפרץ ועברתי ריפוי. זו הייתה מתנה. אמא אומנם נתנה לי עצב רוב חייה, אבל אני יודעת שהייתה בה שמחה שנעקרה על ידי החוטפים”.

עוזי משולם (צילום: ראובן קסטרו)עוזי משולם (צילום: ראובן קסטרו)

פצע פתוח

גברא, 72, גדלה בצלו של סיפור היעלמותם של שני אחיה. “אמא סיפרה שהגיעו שתי נשים באמבולנס, נכנסו לאוהל ואמרו לאמא שהן אחיות והילדים לא נראים טוב, ולכן ייקחו אותם לטיפול בבית חולים רמב”ם”, היא מספרת. “לאחר מכן יחזירו. היא נתנה בהן אמון, דבר ששילמה עליו אחר כך כל חייה”.

לדברי גברא, כשאביה חזר לאוהל, הוא מיהר לרמב”ם, שם נאמר לו שהילדים מתו ונקברו כבר. “אותו סיפור חזר אצל כל התימנים שמספרים אותו דבר”, אומרת גברא. “הם מחו וניסו להיאבק, אבל גירשו אותם ואפילו הזמינו משטרה. אבי חזר שבור ורצוץ, ולדעתי גם כעס על אמא שלי. באיזשהו אופן הוא האשים אותה, וזה נשאר פצע פתוח כל חייהם. היא הייתה תמימה, לא ידעה עברית, וכל הדור הזה של תימנים נתן אמון באחרים ולא הכיר רוע”.

גברא מספרת כי האם ביכתה את האובדן כל חייה. בגיל 60 הלכה לעולמה. “אמא כל הזמן ביקשה את נפשה למות”, היא מספרת. "היא הייתה מתפללת לאלוהים שייקח אותה. לא יכלה לשאת את החיים. היא סבלה עד נשימתה האחרונה. הכל היה מלווה בבכי – ניקתה ובכתה, כיבסה ובכתה. גדלתי בצל יגון וסבל. לא פעם הרגשתי שאני בתפקיד האם. הייתי בודדה מאוד. העצבות חדרה גם אליי ונטמעה ברקמות. אני הייתי ילדה קטנה חסרת אונים מול השכול ולא יכולה לעזור. היו רגעים שגם אני ביקשתי נפשי למות. איזה מחיר יש לחטיפה של שני ילדים? מישהו יכול לשים תג מחיר על הסבל של אמי בכלל? של כל המשפחה?”.

18 שנה לאחר היעלמות האחים, התייצבו בפתח ביתם נציגי המשטרה הצבאית עם צו גיוס לבן עמרם. אביה החליט לנסוע ללשכת הגיוס בניסיון להבין מה קורה. “פתאום האחים שלי חיים? המדינה התעוררה?”, מספרת גברא. “בכל פעם שהם הגיעו אבא נתן תירוץ עד שהגיע לחקירה אצל קצין אחראי ואמר לו: ‘תן לי את הכתובת של בניי ואגייס אותם בשמחה. אולי כדאי להתחיל ברמב”ם’. פתאום הבנו שייתכן שזו לא טעות”.

למה את מתכוונת?
“לפני שלושה חודשים נחשפו מסמכים המעידים שאחיי שהו בכלל בבית חולים רוטשילד, ותאריך הפטירה לא תאם את הפרטים ואת הגיל שלהם. שופט חותם על מסמך ולא רואה את אי־ההתאמה לתאריכים? זה זועק לשמיים”.

האב אברהם נאבק עד יום מותו, בגיל 92, כדי לחשוף מה עלה בגורל בניו. כשהוקמה ועדת שלגי לחקירת היעלמותם של ילדי תימן, שפעלה בין 1988 ל־1994, הוא הגיע כמה פעמים כדי לתת עדות. “הוא היה קשוח ודומיננטי ולא דיבר איתנו”, מספרת גברא.

”רק כעס כל הזמן. ראינו את הכעס בעיניים על איך שהמדינה רימתה אותו. הוא התפכח מהר, ואמא לא. היה לו קשה לעמוד בפני הוועדה, אבל הוא לא ויתר והפך לעד משמעותי. כשחזר מהוועדה, לא שיתף, ואנחנו גם פחדנו לשאול. רק לאחר שנים פרץ הכאב, והוא סיפר את אותו הסיפור של אמא ועל המאבק שלו ואיך שמר עלינו, יתר הילדים, לאורך השנים. כשאנחנו נולדנו, זה כבר קרה לכמה משפחות במחנה, והם ידעו להיזהר”.