"The Takedown", נטפליקס
שם, בסרט ההוא, כבר ראינו עד כמה גבוה יכול סי להמריא. אלא שלמרבה הצער מאז “מחוברים לחיים" משחק סי בסדרות ובסרטים שאינם מדגדגים את יכולותיו. בסדרה “לופן" ובסדרת ההמשך שלה הוא נראה כחצי טמבל. ב"רחוק מהבית", כך תורגם שם הסרט לעברית, הוא כבר משלים את המהפך. הטקסטים המונחים בפיו אוויליים. הדרישות הדרמטיות ממנו מסתכמות פחות או יותר בלהיראות נבוך ומופתע לאורך כל הסרט. זה יותר מסתם רע או מעצבן. זה כבר כואב. סי מסתכן בכך שעוד כמה תפקידים כאלה ואנשים ישכחו שהיה פעם שחקן גדול.
פלייאוף ה־NBA, ערוץ הספורט
למה אני צריך, בחמש בבוקר, במשחק מספר 7 בין דאלאס לפיניקס, לשמוע את שימי ריגר - האיש שמעולם לא היה לו דבר אחד של טעם לומר - מעניק ציון להתקפה מתנהלת של פיניקס, “באד אופנס, באד אופנס"?
כיצד ריגר, שמעולם לא היה מאמן מצליח, מעשיר באמירותיו הריקות מטעם את חוויית הצפייה שלי במשחק? ולמה כשפיניקס לא מתחשבת בניתוח האנליטי של מומחה־העל מישראל וקולעת לבסוף סל ב"באד אופנס", ריגר לא מתנצל בפני הצופים על שאינו מבין מימינו ומשמאלו ובמקום זאת מוסיף וטוחן את המוח באחת מהקריאות הלא מובנות שנפלטות מפיו אחת לכמה דקות “אוהו וואו"?
למה ריגר - בוודאי אדם היושב מול מיקרופון - לא סותם את הפה כשאין לו מה להגיד? וריגר אינו היחיד. השדר שישב לידו - ואל תצפו ממני לגלגל את השידור לאחור ולמצוא את שמו, אני חלש מכדי לעבור את החוויה הקשה פעם נוספת - חפר וחופר לא פחות מהקשקשן יליד אמריקה. אין בעיניו כל משמעות למשחק. לעשות דאווין עם הידע שלו חשוב יותר בעיניו. השחקנים חורכים את הפרקט בכדורסל עילאי, הקהל משתולל ביציעים, והחכם בלילה הזה משתיק את קולות המגרש ושופך עלינו סטטיסטיקות שאחרי שנייה, אם לא לפני כן, נכנסות באוזן אחת ונמלטות בספרינט מהאוזן השנייה. למה?
התרעות פיקוד העורף