"אנצאר", יום רביעי, 15.6, כאן 11
40 שנה אחרי הקמתו של מחנה השבויים “אנצאר", הסוהרים הישראלים נושאים עמם טראומה. הסיפור הקשה על ההתעללויות, תאי העינויים, וישראלים שעדיין לא ישנים בלילה
בשנת 1982, בשיאו של מבצע שלום הגליל, נקלעה ישראל למצב שלקראתו לא התכוננה: לוחמי אויב נלכדו בהמוניהם, מספרי הנשבים הלכו ותפחו לגדלים שהגיעו לאלפים, ונדרש פתרון מהיר.
אמנת ז'נווה אסרה על העברת שבויים לתוך ישראל וגם לא היה רצון בכך, וההחלטה שנפלה הייתה להקים מחנה שבויים ענק בשטח לבנון. שם המחנה הפך למיתולוגי בציבוריות הישראלית, ובו בזמן, במין דואליות מוזרה, נדחק לאחורי התודעה כאירועים רבים מהמלחמה ההיא. הוא נקרא “אנצאר".
בשיאו הכיל מחנה אנצאר כ־7,000 שבויים. הסרט “אנצאר", שביימו וכתבו ציפי ביידר ודותן נווה והפקתו נעשתה בידי קסטינה תקשורת, מספר את סיפור הקמת המחנה, חייו לאורך השנה וחצי עד שנסגר והופעל מחדש, ועד לפירוקו הסופי לאחר עסקת ג'יבריל, שבה שוחררו עציריו בתמורה לשחרור שמונה חיילי צה"ל שנפלו בשבי.
המספרים העצומים של הכלואים הביאו לכך ששומרי המחנה הישראלים, משיקולי ביטחון אישי, מיעטו ככל שניתן להיכנס לשטח המחנה. הם מינו “שאווישים" - אחראים - מטעם הכלואים, ואלה ניהלו את חיי היומיום במחנה. חיילי צה"ל הקיפו את המחנה מבחוץ והשקיפו. בעניינים בפנים, כשכלואים פגעו בכלואים אחרים, כולל מעשי רצח, כולל מעשי אונס, צה"ל לא התערב. אם הייתה גופה, או פצוע מהתעללות מינית לילית, היו מחכים לאור יום ואז מזמינים אמבולנס מבית חולים מביירות, או מאחת מערי הסביבה.
לכל אלה נוספו מעשי החוקרים הישראלים עצמם. סיפורי תאי העינויים שיצרו החוקרים לא נעימים לאוזן בלשון המעטה, ויכולים להיות מנומקים אך ורק בלשון המעונים עצמם - הפלסטינים והלבנונים המרואיינים בסרט - זאת הייתה מלחמה. כל שביב מידע יכול להציל חיילים שלנו שנלחמים קילומטר אחד מפה. אז “טיגנו" אותם בשמש בתאי מתכת.
זו אגב התעלומה, או החלקיות שבסרט. הוא חוזר שוב ושוב על הזוועות שנעשו במחנה, אך מספר כמעט כמו בדוח אקדמי, מלוטש, צונן ומרוחק על אותם מעשים קשים. והדברים נכתבים כאן לא מתוך מציצנות או מתאוות דם וכאב אינקוויזיטורית, אלא מתוך כך שמתברר בסרט שמי שהקיפו את המחנה ונשמרו מלהיכנס לתוכו, חיילי צה"ל, נושאים בנפשם טראומה קשה לאורך 40 השנים שחלפו מאז.
אחד נמלט לקנדה וחי שם מאז. אחרים מפחדים להיזכר או להביט בתמונות מאותם ימים. לא צמד עיניים אחד נוטף דמעות במהלך הצילומים. ו"הזוועות" במחנה מרומזות. הן אינן מפורשות דיין כדי לנמק את עוצמת הטראומה, ומבחינה זאת עושות את הסרט לחסר.
חייבים להתרשם כאן במודגש מהדברים שכמעט נעלמים בשטף הסרט. המאמץ ההפקתי שנדרש ובוצע לצורך הכנת הסרט ראוי לצל"ש. כמה וכמה ראיונות בסרט נערכו עם אסירים לשעבר במחנה המתגוררים בלבנון - להזכיר לצופה, עדיין מדובר בארץ אויב. יצפו חברות החדשות העצלות שלנו ואולי ילמדו איזה דבר. אפשר להגיע עמוק למדינות ערב להביא חומר למהדורות. לא בכל יום צריך להקים פאנל.
לראות או לוותר: לראות. דוקו ישראלי חשוב. שלא נשכח.