מאחר שתמיד היה שם, קצת לא שמנו לב לזמן שחלף, אבל השבוע ארבל חגג 80. “תראה, הגיל מביא איתו כל מיני מיחושים מדי פעם, באופן טבעי, אבל אם אתה מודד לפי איכות משחק הגולף שלי - אני משחק היום יותר טוב מאשר לפני 20 שנה. בוא נגיד שאני לא מרגיש בן 80", הוא אומר.
“אני בכושר לא בגלל שאני עושה כושר אלא בגלל שבבסיס אני ספורטאי. באתי מרקע של ספורט, אז הגוף אולי זוכר משהו אבל בהחלט צריך להתחיל לעבוד על הגוף, אני מרגיש את זה".
ארבל, את זה אי אפשר לפספס, אוהב ספורט: “נולדתי לתוך זה. מגיל 5 הכדורגל חלק ממני. למרות שגרתי וגדלתי מול המגרש של מכבי פתח תקווה, הלכתי לשחק כדורגל בקבוצת הפועל פתח תקווה, כי באתי ממשפחת פועלים. הכדורגל היה מאז ומתמיד אהבתי הגדולה. בתקופה ההיא הייתי יותר במגרש הכדורגל מאשר בלימודים. אחרי הכדורגל עברתי לשחק כדוריד ובהמשך עברתי להטלת כידון, שזה היה הספורט העיקרי שלי, שאף הוביל אותי לנבחרת האתלטיקה הבית ספרית. הייתי אלוף הנוער ואלוף הבוגרים".
ארבל, במקור ארבייטר, נולד באם המושבות לשמואל (מולה), מנהל מחסן בקופת חולים ולחיה, עקרת בית. כשהיה בן 8 חוותה המשפחה טרגדיה, כשאחותו הגדולה נפטרה לאחר שעברה ניתוח ראש. “זה היה קשה והשרה קדרות גדולה על הבית", מספר ארבל. “לפני כן זה היה בית שמח והשכונה הייתה מקום שמח, שכונה כפרית עם פרדסים, ואנחנו הילדים שיחקנו כל הזמן בחוץ. פתאום הכל נהיה אפרורי והאווירה השתנתה. ההורים שלי גוננו עליי מאוד, וזה היה לי נורא קשה. אמא שלי הייתה עצובה מאוד, ואבא שלי שמר על פאסון אבל היה אכול לגמרי, עד שנפטר כשהייתי בן 15. הוא שירת בהגנה ולחם במלחמת השחרור. הכדורים לא הרגו אותו, הלב הרג אותו. בגלל מה שקרה לאחותי הוא איבד חשק לחיות. הוא היה גבר בריא אבל קריש דם שחדר ללבו הרג אותו ונשארתי עם אמי לבד".
כדי להתמודד עם הטרגדיה פנה ארבל לספורט, כמובן - וגם למוזיקה: “אהבתי מוזיקה מאז שאני זוכר את עצמי. כנער אהבתי לאסוף תקליטים. הייתי תלמיד לא שקדן אבל אהבתי לנגן, בתחילה על כינור ואחרי כן על גיטרה. התגלגלתי לבית ספר תיכון הומני, סמינר גבעת השלושה, שהכשיר תלמידים להפוך למורים, מה שלא חשבתי להיות מימיי". והוא גם גילה חיבה מיוחדת לגלי האתר: “אהבתי מאוד את העיסוק הטכני ברדיו ואני זוכר שבניתי מכשירי רדיו ומכשירי שידור. זה בער בי וחשבתי שאלך לכיוון הטכני, אבל זה קיבל כל מיני תפניות כשהתחלתי לשיר".
בנעוריו זכה במקום הראשון בתחרות כישרונות צעירים של “מעריב לנוער", ובגיל 15 השתתף בתחרות חובבים של קול ישראל, כשהוא מנגן בגיטרה, מלחין ושר. “מעולם לא חלמתי להיות זמר וגם אף פעם לא הייתי. זרמתי עם זה והתחלתי לכתוב מוזיקה", אומר. “המוזיקה אומנם הפכה בתקופה הזו לחלק משמעותי עבורי, אבל ידעתי שלא אלך לכיוון הזה בצורה מושלמת".
בגיל 17 נזרק מהתיכון ללא תעודת בגרות (“עד היום אין לי תעודת בגרות") והתקבל כזמר ללהקת הנח"ל. “מי שבחן אותי ללהקה היה יוסי בנאי, שקיבל אותי כזמר סולן", נזכר. “זה היה מאוד יפה על הנייר, אבל במציאות זה לא עבד, כי עולם הבידור התגלה לי די מהר. השתתפתי בתוכנית ‘בדרך כלל' לצד יהורם גאון, גברי בנאי, ישראל (פולי) פוליאקוב, חנן גולדבלט, עליזה רוזן ועוד. זו הייתה תוכנית נחמדה עם מערכונים מצחיקים של אפרים קישון ודן בן אמוץ, אבל לא מצאתי את עצמי בתוך המסגרת הזו. הגעתי בתור זמר ולא נתנו לי לשיר. הרגשתי שזה בזבוז זמן, אז אחרי חצי שירות ביקשתי להשתחרר מהלהקה ושובצתי בנח"ל ככל ילד טוב".
את שארית שירותו הצבאי עשה כנהג במחנה 80, אך בשנת 1961 נתקל במקרה במודעה בעיתון ששינתה את חייו: “ראיתי מודעה שמחפשים קריינים לקול ישראל. הצעתי מועמדות, הגעתי לבחינה, ומי שבחן אותי היה משה חובב האגדי, שבסוף האודישן קרא לי החוצה ואמר: ‘אני אוהב את האנפוף הטבעי שלך'. חובב קיבל אותי לרדיו, אבל מה? נשארו לי שישה חודשים לשחרור, אז עם קצת לחצים מקול ישראל הצבא העביר אותי לשרת בקריה בתל אביב בסדנת רכב. במשך חצי שנה למדתי מכונאות רכב שדי אהבתי בגלל העניין הטכני, ובמקביל הייתי חוצה את הכביש והולך לאולפני קול ישראל כדי להתאמן על נגינת תקליטים בפטיפון, פתיחת וסגירת מיקרופון וכו'. מי שהיה החונך שלי אז היה מושיק טימור. כשהשתחררתי מהצבא, עפתי לירושלים והפכתי לקריין חדשות זוטר".
בשנת 1962 חזר ארבל לגור בבית אמו והחל לחלטר כקריין בפרסומות. “ראיתי כי טוב", הוא אומר. “התחלתי להרוויח כסף שלא הייתי מרוויח ברדיו וכך זה נמשך כמה חודשים, עד שפתאום משה חובב צלצל לבית אמי והזמין אותי לבקר אותו ברדיו בירושלים. באתי אליו למשרד, הוא לקח אותי למנהל חטיבת הביצוע, נקדימון רוגל, ונקדי אמר לי בפנים רציניות מאוד: ‘בתנאים מסוימים נשקול להחזיר אותך לעבודה'. אמרתי לו שאני רוצה שידאגו לי לטלפון בדירה, כי לצלצול טלפון אני מתעורר. הם סידרו לי בפרוטקציה דירה בירושלים עם טלפון וחזרתי לקול ישראל. משה חובב, שראה בי בן טיפוחיו, הגדיל לעשות ומינה אותי למנהל מחלקת הקריינים. ד"ר יצחק נוי, שנפטר ממש לאחרונה, היה אחד החניכים אצלי במחלקה והיה כישרון גדול".
ב־1966 עזב ארבל את ניהול מחלקת הקריינים ועבר לעבוד באולפני הרדיו בתל אביב, אבל אז פרצה מלחמת ששת הימים. “אני זוכר שהזעיקו אותי לירושלים כי הייתה החלטה של הממשלה שקרייני החדשות יהיו רק קריינים עם קול רגוע, כי זו הייתה תקופת ההמתנה למלחמה", משחזר. “אני זוכר שעבדתי במשמרת הבוקר המוקדמת וכשקראתי את ההודעה על פרוץ מלחמת ששת הימים הרגשתי רעידה ברגליים, למרות שרבע שעה לפני כן ידעתי שפרצה מלחמה כי שמעתי מהרדיו את האזעקה ושריקת הכדורים סמוך לאולפני קול ישראל בירושלים. כשנגמרה המלחמה, החלטתי שטלוויזיה זה שם הסיפור".
בסוף 1967 למד בקורס טלוויזיה בטלוויזיה הלימודית אך לא התקבל לצוות ההכנה: “זה ביאס אותי אבל במקביל נרשמתי לאוניברסיטה בניו יורק ובחרתי ללמוד שם בקורס טלוויזיה שנחשב בשעתו לקורס הטוב בעולם. בהשכלה הטלוויזיונית שלי אני במאי ומפיק, מה שעזר לי בשלבים יותר מאוחרים בקריירה שלי. הקטע המצחיק הוא שזה היה קורס יוקרתי מאוד שיועד למאסטרס לאוניברסיטה, ואני לקחתי את זה כקורס חיצוני. האמריקאים לא לקחו בחשבון שיבוא מישהו ויירשם לקורס הזה בלי .B.A. אף אחד לא שאל אפילו אם יש לי בגרות. בסוף הקורס דיקן האוניברסיטה אמר לי: ‘אוקיי, עכשיו יש לך תואר שני'. אמרתי לו: ‘לא, זה התואר הראשון שלי'. צחקנו".
כשחזר לארץ ב־1968 הקים עסק להפקת פרסומות וג'ינגלים שעד מהרה הפך מצליח. “זה היה מרוכז ואינטנסיבי ואהבתי את זה נורא", הוא מציין. “כתבתי בעיקר מוזיקה ומעט מאוד טקסטים. בין הג'ינגלים הידועים שיצרתי: ‘העם החליט - קפה עלית' ו'תן לאצבעות ללכת במקומך, דפי זהב'. לימים הכרתי את דוד קריבושי והפכנו שותפים בחברה. זו הייתה בסך הכל תקופה טובה".
ב־1969 הקליט את להיטו “אני אצבע את השלכת בירוק": “הכל התחיל בהתערבות עם דני פיינארו מהד ארצי. אמרתי לו שיש לי רצפט ללהיט. הוא אמר שאין דבר כזה, אז החלטתי להראות לו. התגלגל לידיי הטקסט של זמירה חן, הלחנתי אותו תוך ארבע דקות, נתתי אותו למעבד אלכס וייס, שעיבד לי גם את הג'ינגלים ועל הדרך עיבד את השיר והקלטנו. השיר, שעד היום מעצבן אותי בגלל שיש שם כמה זיופים מרגיזים, היה להצלחה גדולה במצעד הפזמונים ושהה במשך חודשיים בראש מצעד גלי צה"ל, עד שהורידו אותו. משום מה מנגנים אותו עד היום. אני יודע, כי אני מקבל תמלוגים מאקו"ם עליו".
ב־1972 יצא אלבומו היחיד של ארבל - “טוב שאת כאן", שכלל להיטים נוספים, בהם “תני לי הזדמנות", “מחפשים את קופידון" ו"שוקולי" (עם גלי עטרי). כמו כן הקליט את גרסתו לשירו של אלביס פרסלי “That's When Your Heartaches Begin", שצעד במצעד הפזמונים הלועזי. “'טוב שאת כאן' היה אלבום עם טיפת רוק'נרול, שהיה שונה מה'אומצה אומצה' שאפיין שירים כמו ‘מלכות החרמון' וזה היה חדשני אז", הוא אומר. “אבל לא משך אותי להמשיך בקריירה מוזיקלית. לא חשבתי על קריירה של זמר".
מה שכן משך אותו היה לשדר ספורט, אך עד אותה נקודה לא קיבל הזדמנות. “ניסיתי להיכנס לתפקיד שדרן ספורט ברדיו, אבל לא נתנו לי הזדמנות", אומר. “אני גם לא כועס על נחמיה בן אברהם ז"ל, כי הייתה מצבת כוח אדם מאוד מוגדרת ולא בדיוק היה מקום לשדרן חדש. גם לא השתגעו להכניס מישהו חדש. אבל ב־1972 דן שילון, שהקים וניהל את מחלקת הספורט בערוץ 1 הציע לי לשדר ספורט בטלוויזיה. זה היה משהו חדשני שלא נעשה בארץ עד אז, ובאופן טבעי התגלגלתי לשם".
לאורך השנים שידר ארבל אלפי משחקים בכל מסגרת אפשרית ובכל ענף - מונדיאלים, גביעי אירופה, ליגת אלופות, אולימפיאדות ועוד. “היה לי ברור שספורט זה המקצוע שאתמקד בו", הוא אומר. “לקחתי את זה מאוד ברצינות והתחלתי לשמוע שדרנים זרים, לראות משחקים של ליגות אחרות מהעולם וללמוד את רזי המקצוע מהשדרנים הבינלאומיים. אני עד היום שדרן יותר אנגלי בבסיס, מה שהיום קצת לרעתי בשוק במידה מסוימת, לא שזה מזיז לי הרבה, אבל בשנים ההן השדרן האנגלי היה המודל שלפיו עובדים".
במרץ 1989, במהלך שידור משחק הנבחרת מול אוסטרליה במוקדמות מונדיאל 1990, טבע ארבל את המשפט שמזוהה יותר מכל עם קריירת השידור שלו, לאחר שעוד לפני הבעיטה החופשית של צ'ארלי יאנקוס האוסטרלי קבע ש"צריך להיזהר ממנו". לאחר שהכדור נכנס, ארבל לא שידר את השער אלא טבע את המשפט המיתולוגי: “זה מה שאמרתי לכם, זה מה שאמרתי לכם. ככה לא בונים חומה. ככה לא בונים חומה!". מספר שנים לאחר מכן הצליח ארבל להדביק מונח חדש לרקורד שלו, כשלשערים מרהיבים במיוחד צירף את הקריאה “ה־ל־לו־יה": “כשאני משדר אני בטראנס, ואני יכול לשמוח באופן טוטאלי ולכעוס באופן טוטאלי, ואני לא מסתיר את הרגשות שלי", הוא מסביר. “האמרות האלה, שיצאו מתוך לבי ברגעים של סערת רגשות, לא היו משהו מתוכנן, אלא הן ביטאו מה שאני מרגיש באותם רגעים והפכו למטבע לשון. אני לא שדרן בוטה ולא מוציא אנשים להורג בשידור. השופט היחיד שמרגיז אותי הוא שופט פחדן או שעושה חשבון, אבל על טעויות אני סולח, ולכן הייתי מצפה שיסלחו גם לי. כל שדרן בעולם טועה. בישראל אנחנו קצת יותר אגרסיביים בהיבט הזה. אף פעם לא עמדתי במקומו של השחקן. לכן אני לא במקום לשפוט, ולכן אני נותן להם את הכבוד ואת זה למדתי מהאנגלים".
לאחר מונדיאל 1990 עזב במפתיע את רשות השידור. “כשנסעתי למונדיאל הזה ידעתי שאני לא ממשיך", הוא מגלה. “מחלקת הספורט הפכה להיות בלתי נסבלת עבורי. למרות שהייתי בשיא הקריירה שלי שם והגשתי את ‘מבט ספורט' הפופולרית, היו שם דברים בצד הניהולי שלא יכולתי לחיות איתם בשלום. גם התחיל לזמזם לי בלב שעומד לקום משהו חדש בקרוב ואני אוהב אתגרים חדשים. חזרתי לארץ מהמונדיאל, ניסחתי את מכתב ההתפטרות, שעשה להפתעתי רעש גדול, ועזבתי".
ב־1991 הצטרף לערוץ 2 הניסיוני והגה את הרעיון לתוכנית “שם המשחק": “הרעיון המרכזי היה לקדם תוכנית ספורט בשידור חי שתכלול שחקני כדורגל משתי הקבוצות שמשחקות בשבת הקרובה, לדבר איתם בפאנל על המשחק ולהביא פרשנות. אורלי יניב הצטרפה אליי ומוטל'ה שפיגלר היה הפרשן בתוכנית והצלחנו לשדר 24 תוכניות על רקע מלחמת המפרץ שפרצה אז". במקביל נמנה עם מקימי ערוץ הספורט והפך לשדרן המרכזי בו: “הצטרפתי לערוץ בעמדה של מנהל מקצועי וזה מה שעשיתי במשך 20 שנה, לצד כמובן שידורי המשחקים".
בשלב זה של השיחה ארבל מרגיש צורך לדבר על ידידו הטוב, מודי בר־און, שהלך לעולמו בתחילת החודש. “הכרתי את מודי לראשונה ב־1990, כשעזבתי את ערוץ 1 ויצאתי לעצמאות והוא קיים איתי ראיון לעיתון ‘העיר'", הוא נזכר. “אחר כך, ב־1995, נפגשנו כשגייסנו אותו לכתוב את ‘הדקה ה־91' והוא כתב את התוכנית במשך שנתיים. בשלב מסוים הוא התגלגל לערוץ הספורט, ואז התחלנו לעבוד יחד שם כשאני הייתי משדר מחו"ל והוא היה מגיש מהאולפן. מודי היה מענטש, אדם נורא טוב. איש שלא היה בו חצי זרת של רוע. הוא היה כישרון מדהים בכתיבה, הוא היה שחקן מדהים, פרפורמר ומגיש מצוין, כי הוא בנה משהו שלא היה קודם. אני שייך לדור המגישים ה'מעונבים' יותר והוא בא ‘פרוע', בא עם השיער הזה שלו, עם טי־שירטים וסנדלים ועשה מזה שואו, זה היה משהו חדשני לא רק אצלנו אלא גם בעולם. גם בצד התרבותי הוא היה עילוי, הוא היה דוקומנטריסט מדהים וכתב סדרות מדהימות עם ענת זלצר, הוא היה איש רבגוני. הוא היה כישרון בכל מה שהוא נגע בו. הוא שינה את מפת שידורי הספורט ושינה אותה באופן חד־פעמי, כי אני לא רואה מישהו שיכול להיכנס למשבצת הזו ולעשות את מה שהוא עשה. הוא המציא את הגשת האולפן האופיינית לו כסטנדאפיסט חכם, וזה היה נפלא. הוא כתב טקסטים ואף פעם לא קרא אותם, או שהוא זכר את הטקסטים או כתב ראשי פרקים, אבל זה היה כאילו זה יוצא לו עכשיו מהשרוול. זה היה מודי. הוא יחסר מאוד".
בשנים 1994־1999 שידר ארבל בערוץ 2 את המשחק המרכזי של הליגה הבכירה בכדורגל באמצעות חברת הפקות עצמאית שהקים וכן הגיש את תוכנית סיכום המחזור השבועית של הערוץ, “הדקה ה־91". “זו הייתה תקופה מטורפת", הוא אומר, “בגלל שבחוזה שלי נכתב כי במקביל ל'דקה ה־91' אני משדר כל משחק, הייתי עף מהאולפן למגרש בהליקופטר. אלו היו שנים מאוד יפות. אחד הרגעים הקשים ביותר בקריירה קרו לי בתוכנית הזו, כשהעברתי דיווח ראשוני על ירי בכיכר מלכי ישראל שממנו נפגע ראש הממשלה יצחק רבין. הייתי בהלם ועוד לא הבנו מה קורה ומה גודל האסון".
ארבל חלש על מגוון שידורים ואירועים, עד 2014, שאותה הוא מגדיר “שנת משבר": “זו הייתה אמורה להיות השנה הכי גדולה בקריירה שלי: לשדר גם את גמר גביע אירופה בכדורסל, גם את גמר ליגת האלופות וגם את המונדיאל. לצערי, זו הפכה להיות שנה אומללה, חלק באשמתי, אבל הרוב לא באשמתי".
שיא הקטסטרופה בעיניו היה במונדיאל בברזיל, שידור שכלל לא מעט טעויות וליקויים, וניכר כי ארבל לא היה בו בשיאו: “הייתי עסוק ביותר מדי דברים בראש, שמנעו ממני להיות מספיק מרוכז, ובמשחק כדורגל אתה חייב רמת ריכוז של טייס, וכל שגיאה קטנה יכולה לעלות לך במשחק. תוסיף לזה תנאים סביבתיים גרועים שלא הייתי רגיל לעבוד בהם, במיוחד כשהזהרתי על הסכנות לפני. המלונות היו ברמה איומה, לא היה זמן לאכול ולא הייתה גם גישה ישירה לאצטדיון. בעיקר כעסתי על עצמי שלקחתי את המונדיאל הזה. אחרי שבוע התכוונתי להחזיר את המפתחות ולחזור הביתה, כי ידעתי שאני הולך לברוך".
כשחזר מהמונדיאל, פוטר במקביל גם מערוץ 1, גם מערוץ 10 וגם מערוץ הספורט: “זו הייתה שנה אסונית, ומה שמאוד העציב אותי זה שזה קרה בשלושה מקומות בבת אחת. מה שפחות העציב אותי זו הדרך שבה ערוץ 10 החליט, על בסיס שיקול מקצועי, שלא להחתים אותי לשנה הבאה. זה מסוג הדברים שמקובל עליי. אבל כשיונה ויזנטל, המנהל הבכיר בערוץ 1, צלצל אליי ב־8:30 בבוקר ואמר לי שאני מפוטר, זה היה אכזרי ומעליב, בייחוד כשזה קרה שבוע לפני התחלת הליגה. עד היום לא כל כך סלחתי על זה. זו לא הייתה החלטה מקצועית לדעתי אלא החלטה של קומבינה. אחרי שחזרתי משידור גמר ליגת האלופות, ערוץ הספורט החליט משום מה שביקשתי לפרוש, מה שלא היה ולא נברא. לא ביקשתי מעולם לפרוש, אלא ביקשתי לפרוש משידור עם אדם מסוים, מסיבותיי המקצועיות, אבל הם החליטו שאני לא משדר יותר. כשהדבר הזה בא בתור שלישייה, זה היה קשה. למזלי הגדול, זמן קצר אחרי זה, ערוץ ONE, שאני ממייסדיו, קנה את זכויות השידור של הליגה הספרדית ובאופן טבעי התחלתי שם והתאוששתי. לקח לי שנה לצאת מהשנה המעצבנת הזו".
(ויזנטל מסר בתגובה: "צר לי על הפגיעה שנגרמה ליורם. הוא צודק, והדרך שבה זה נעשה הייתה טעות ולא ראויה. יחד עם זאת הייתה ההחלטה המקצועית הנכונה". מערוץ הספורט נמסר בתגובה: "אנו אוהבים את יורם ארבל, מוקירים ומעריכים מאוד את תרומתו העצומה לשידורי הספורט בישראל".)
ב־1999 זכה ארבל להילה מכיוון מפתיע, כמנחה השעשועון הפופולרי “מי רוצה להיות מיליונר?" בגרסתו הישראלית. השעשועון שודר בערוץ 2 עד 2007. “זה התחיל בפוקס", הוא מספר. “לא התכוונתי להיות מגיש שעשועון. זה לא היה באג'נדה שלי. אבל אחרי שפעמיים סירבתי לראות קלטת של התוכנית בגרסה הבריטית המקורית, צלצל אליי משה שלונסקי, סמנכ"ל רשת, ואמר לי: ‘תגיד, אתה עושה צחוק? מציעים לך לראות קלטת, אז תראה ומקסימום תגיד לא מתאים'. בלילה, לפני השינה, הכנסתי את הקלטת למכשיר הווידיאו וראיתי את זה בבית. אשתי אמרה לי: ‘אתה לא נורמלי! זה פשוט אתה! זה בנוי עליך!'. היא עודדה אותי להודיע שאני רוצה גם להיבחן. צלצלתי ואמרתי שארצה להיבחן, באתי לבחינה ומיד כשגמרתי את האודישן הודיעו לי שזה שלי".
ארבל נשוי למרית, אב ליונתן וענת וסב לסופיה, יובל, אדם, אריאל ולילי. כיום הוא מקדם פרויקט חדש להנגשת שידורי ספורט ללקויי ראייה: “זה פרויקט חשוב מאוד וחוויה מרנינה", אומר. “ישבתי וחקרתי כיצד לשדר כדורגל ללקויי ראייה, זה הרי מצריך יותר דיוק ופלסטיות ומצריך ריבוי תיאורים שבדרך כלל לא עושים. הבעיה העיקרית היא ההנגשה, כלומר איך גורמים ללקויי הראייה להתחבר לטלפון ולשמוע את זה. עדיין לא מצאנו פתרון אך אנחנו עובדים על כך. מי שמשדרים איתי שם הם אורי אוזן ומוטי איוניר, ואנחנו נהנים מאוד. זה פרויקט שאני מקווה מאוד שבשנה הבאה נעשה אותו בצורה יותר מסיבית".
התרעות פיקוד העורף