את "ווסטוורלד" נטשתי אי־שם באמצע העונה השנייה מהסיבה הפשוטה שלא הבנתי כלום. מה שהיה סדרה מבריקה, כובשת לב ועיניים מבחינה ויזואלית, הפך לבליל חסר רצף והיגיון. לא הבנתי מי הטובים ומי הרעים, מי רובוט ומי לא, ומה הסיפור של המבוך - כל אלה הפכו את הסדרה לתשבץ סודוקו לא מעניין יותר מאשר 45 דקות של הנאה מעל הכורסה בסלון, אז פשוט שלטטתי הרחק מהעיירה הדמיונית נוטפת הדם הביוני והרגשתי טוב הרבה יותר.
על הדיבורים מוסיפים אלמנט חדש ב"ווסטוורלד", כאשר המשתתפים בשיחה עוזבים לפעמים את החדר בתנופה דרמטית. העזיבה הפתאומית, שבאה בדרך כלל אחרי משפט חזק, מייצרת תחושה של אופרת סבון בדיונית, ורק שאין דבר בדיוני בסביבה, אז הצופה נשאר פשוט עם תחושת האופרת סבון. זה מה שנשאר מ"ווסטוורלד": אופרת סבון. העיירה הבדיונית לא נותנת הופעה עד כה, אין דרך לדעת מי רובוט ומי לא, ורק מדברים. אולי בפרקים הבאים העסק משתפר, מתמקד, יודע מה רוצה מהחיים של עצמו, מושך עניין רב יותר, אבל עד כה "ווסטוורלד" עונה 4 היא תבשיל תפל שלגמרי לא מעורר תיאבון לצפות בו.
תרזה והלן הן שתי אחיות נשואות המתגוררות עם משפחותיהן ברובע אמיד בשם “דרך הולינגטון". תחת פני השטח הרגועים והנינוחים מבעבעים קולות וזיכרונות אחרים, והיעלמותו של ילד גורמת להם לצאת החוצה ולטלטל את שלוות הרובע.
תרזה, גיבורת הסדרה, מסתובבת בפנים נפולים מהרגע הראשון של הפרק הראשון, ומי שמצפה לראות איזה חיוך על פניה עתיד להתאכזב. היא נשארת עם הפרצוף המסכן לאורך כל ארבעת פרקי הסדרה. בעצם מרבית דקות הסדרה כולם בדיכאון, וכבריטים בעלי מסורת תיאטרלית משובחת הם משחקים את הדיכאון הזה - מילדים ועד בוגרים - באופן יסודי ומוצלח מאוד. התוצאה, באופן הגיוני, מדכאת. מבטים נוגים ארוכים, מלאי צער ויגון ודאבה, נמרחים לאורך ולרוחב הסדרה וגוזלים את זמנו של האקשן ושל הצופה. אפשר היה לקצץ שניים מארבעת הפרקים של הסדרה הזו ואיש לא היה שם לב.
התרעות פיקוד העורף