רגע לפני ההכרעה הגדולה של הזוגות אם להמשיך ביחד או להיפרד, נפגשו שני הפסיכולוגים של "חתונה ממבט ראשון" לשיחת סיכום, ניתחו את התהליך שעבר כל זוג וענו על שאלות של הצופים שהופנו אליהם.

נזכרתי שפעם בבית הספר התיכון, באחד משיעורי ספרות, המורה ניתחה לפני ולפנים שיר של משורר ישראלי, עד שקם אחד התלמידים המבריקים של הכיתה ואמר: "המורה, השיר יפה כמות שהוא, למה לקלקל אותו עם כל כך הרבה ניתוחים ובלבולי שכל? למה לא לקרא אותו להנאתנו, לתת לו לשקוע, ופשוט להניח לו?".

כך הרגשתי אתמול בפרק של "חתונמי". בהתחלה הסתקרנתי, אך ככל שנקפו הדקות הוא נראה יותר ויותר כמו נסיון למרוח ולסחוט את המיץ של התכנית עד הסוף על מנת למלא משבצת נוספת של שידור. ממש כפי שקרה לא מזמן ב"הישרדות" שנמשכה לנצח נצחים.

למה לנתח עד לעייפה את המובן מאליו בכל הקשור לזוגות וחוויותיהם במסע הזה, שמדברות בעד עצמן בלי צורך בפירוש רש"י מעמיק? עדיף היה לעבור ישר לפרק הבא, שלפי הפרומו, הולך להיות שמייח, כי מעיין סוף סוף תתעשת ותרצה לזרוק לכל הרוחות את בן מהבית, ביחד עם חפציו, הקציצות המטוגנות עם הפירה הרך והנימוח שהוא כה מיטיב להכין, והלבטים והתירוצים הבלתי נגמרים.

צוות המומחים של חתונה ממבט ראשון (צילום: עודד קרני)צוות המומחים של חתונה ממבט ראשון (צילום: עודד קרני)

אני מחכה בכיליון עיניים לפרק הבא, כי בקודם מעיין איכזבה אותי קשות. הברנש שלצידך, שחושב שהוא מתת אל, או מינימום אפולו שוונוס מחכה רק לו, ושאותו את מפנקת כמעט עד חנק, קורא לך "קופה" (בצחוק, נו פ'סדר), ואת חושבת שזאת הדרך שלו להביע רגשות, כי אין לו אומץ להגיד לך מפורשות את המילה האסורה "אהבה"? מה שמזכיר לי שכשהייתי קטנה, לקחנו את הכלבה שלנו למאלף כלבים שהציע לנו להגיד לה בתקיפות בכל פעם שנרצה שהיא תשב, את המילה: לימון. ברצינות, לימון. ומה רע במילה הקטנה והפשוטה: שבי? שאלנו, ובמקום לענות, הוא ניסה להמחיש בפנינו את הטריק, אך הניסוי לא צלח. הכלבה רק נבחה עליו וחשפה שיניים, כי היא הבינה שיש לה עסק עם טמבל. אז במקום להגיד למעיין שהוא אוהב אותה, בן קורא לה "קופה". כמה רומנטי. NOT.

באותו פרק מעצבן, אחרי שאיש הנאצ'וס התוודה בטסטות שהוא גילה בניו יורק שבעצם טוב לו להיות לבד, רציתי לצעוק לו בשם כל נשות ישראל הכנועות שרואות את טובת הגבר לפני טובתן הן, "למה לעזאזל באת לתוכנית?". אם טוב לו לבד, שימשיך לאכול נאצ'וס ולא יאכל לנו את הראש. בן גם לא הבין איך ייתכן שמעיין, שהוא בטוח שמתה על התחת שלו, לא מפרגנת לו שהוא נהנה בתפוח הגדול, ועוד יש לה דרישות משונות כמו לשמוע שהוא מתגעגע אליה. באמת הגזימה הבחורה.

נעלבתי בשביל מעיין, אך גם כעסתי עליה. הבן אדם מעדיף להתאהב באיזו עיר בקצה השני של העולם, מאשר להתאהב במי שמרעיפה עליו נון סטופ חום וחיבה, ולבסוף עוד מצטדקת בשמו ומבינה ללבו שהוא פשוט מפחד להתחייב וכל הבבל"ת הזה. 

יש לי עצה למעיין. עצה שהפסיכולוגים המלומדים שלנו לא יתנו לה כי הם ימשיכו להתעקש שהשידוך חייב להצליח בכל מחיר, כדי לטפוח לעצמם על השכם. מעיין, חיים שלנו בלב, תתחילי לשחק את המשחק. כשבן יחזור מניו יורק, תודיעי לו חגיגית שבזמן היעדרותו, הכרת מישהו אחר והתאהבת בו. האמיני לי, הוא לא סתם יתחייב, הוא יקנה לך בית באמירויות ויאכטה במונאקו.

ולסיום, איך אפשר שלא להזכיר את הזוג הכי מדליק בכל העונות: עידית ורפאל, שמגששים דרכם לאט ובזהירות לעבר האושר. דווקא בגלל הקצב האיטי שבו הם מתקדמים, שיצר בנו ציפייה שיקרה כבר לעזאזל משהו אינטימי ביניהם, כאשר תבוא הנשיקה המיוחלת, והיא תבוא, היא תהיה יותר מושכת וסקסית מכל הנשיקות המצלצלות והדביקות של הזוגות האחרים.

ולצמד הפסיכולוגים, המקצוענים והמנוסים ובהחלט מקסימים, אנא מכם, הרפו קצת מהאחיזה שלכם בהשתלשלות האירועים. אתם לא חייבים להתאבד על המשימה שהצבתם בפניכם. תנו לזוגות להחליט לאן תנשוב הרוח, במקום להציע להם כל הזמן פתרונות איך להתנהג ולפעול. כשהתהליך תקוע ולא הולך לשום מקום, סימן שהוא לא נועד להיות ולא יעזרו כל ההתפלספויות וההתפלפלויות הפסיכולוגיות שלכם.