היא נחשבת לאחת הסדרות הפופולריות ביותר ששודרו בטלוויזיה הישראלית ורבים מהאומנים המפורסמים ביותר חבים לה את פריצתם הראשונה. דרמת הנעורים פורצת הדרך "עניין של זמן" מציינת 30 שנה לעלייתה לשידור לראשונה. "בחלומות הכי פרועים שלי לא תיארתי לעצמי - ואני בטוח שגם אף אחד מהצוות שעבד על הסדרה לא חלם - שמישהו יצלצל אלינו 30 שנה אחרי שידור הפרק הראשון להגיד לי שהוא עושה כתבה על 'עניין של זמן'", אומר השחקן־זמר אורי בנאי, שגילם בסדרה את דמותו של תומר בן דוד. "העובדה שגם בעידן נטפליקס והרשתות החברתיות מדברים על התוכנית הזו - זה מדהים. עד היום מזכירים לי אותה". 

"זו סדרה שבנתה קריירות", אומרת שרון חזיז, שבסדרה קיבלה את השם שרון כהן. "היא שודרה מאות פעמים וראו אותה דורות על גבי דורות של צעירים". "עניין של זמן" עלתה לאוויר עם תחילת שנת הלימודים, ב־2 בספטמבר 1992. היא רצה בהצלחה במשך ארבע עונות עד 1996 והייתה הסדרה הראשונה שהציגה בטלוויזיה הישראלית מגוון בעיות שמעסיקות את הנוער. לא רק לימודים, חברות וגיוס לצבא אלא גם הנושא העדתי, יחסי מין, שימוש בסמים, אלימות ומערכות יחסים משפחתיות על כל מורכבותן. מה הפך אותה לסדרת פולחן?

"הדיבור על 'עניין של זמן' לא ייגמר לעולם, ובצדק", אומר השחקן עמיקם לוי, שגילם את המורה הרוטן להיסטוריה מנשה גבאי. "עשיתי מאז תפקידים הרבה יותר שובביים וגם תפקידים מאוד רציניים, ועדיין אנשים עוצרים אותי ברחוב ואומרים לי: 'גדלנו עליך' כשהם מתכוונים ל'עניין של זמן'".

16 ומשהו

החזון שמאחורי הסדרה הוא של שתי נשים שעבדו בטלוויזיה החינוכית אז: יעל גרף, מי שהייתה הבמאית הראשית, ויפה אורנשטיין, אז העורכת והמפיקה. "בתחילת שנות ה־90, כשהילדים שלי היו בגיל תיכון, הלכתי לשיעור חברה בבית הספר וראיתי איך הוא מתנהל. נראה היה לי פספוס שלא מנצלים את הזמן הזה לתכנים הרבה יותר משמעותיים לנוער, עם הרבה יותר זוויות ראייה", מספרת גרף. "אז חשבתי שנכון לעשות סדרה על נוער ולהביא למסך את הבעיות שלהם, להעשיר את המילון של התמודדויות הנוער".

"הייתי בשבתון בארצות הברית עם בעלי, כשעלתה שם הסדרה 'שלושים ומשהו'. מה שהיה מיוחד מבחינתי בה הוא המשחק הקולח, הזורם והטבעי של השחקנים", אומרת אורנשטיין. "זה מצא חן בעיניי. כשחזרתי לארץ, סיפרתי לחבר'ה מהטלוויזיה החינוכית על הסדרה ואמרתי להם שכדאי לעשות סדרה דומה על בני נוער. בהתחלה קראנו לה '16 ומשהו' אבל בהמשך, בעקבות שיר הנושא, שונה שמה ל'עניין של זמן'".
אורנשטיין וגרף קיבלו אור ירוק ממנהלי החינוכית לצאת לדרך, והן החלו במלאכת גיבוש קאסט השחקנים. "רצינו להגיע לגיוון בקאסט, שיהיה אנסמבל של אנשים שונים ומשונים, שכל אחד מהם יביע את דעתו האישית בסדרה", אומרת גרף. "ידענו שאנחנו נכנסים להרפתקה כזו שמצריכה שיתוף פעולה". 

"חלק מהעניין היה למצוא שחקנים שהם לא שחקני תיאטרון במהות שלהם", אומרת אורנשטיין. "רציתי שחקנים שהדיבור שלהם יהיה טבעי ולא תיאטרלי, כאלה שלא התקלקלו בלימודים בבתי ספר למשחק. וזה הוכיח את עצמו. פתאום היו על המסך חבר'ה שהם גם כריזמטיים ויפים וגם מדברים בבלגן, נכנסים זה לדברי זו. למרות שהתסריטים היו כתובים מההתחלה עד הסוף, יעל נתנה להם יד חופשית להתבטא. זה יצר משהו טבעי ואותנטי על המסך". 

הקאסט שנבחר לפתוח את העונה הראשונה כלל שמות אלמוניים שגילמו דמויות מאוד מובחנות באופי שלהן, שכל נער ונערה היו יכולים למצוא בהם את עצמם. היו שם שי קפון, שגילם את דמותו של יחזקאל ויצמן, ממנהיגי הכיתה. משה בן־בסט היה עידו מרקוביץ', מלך הכיתה והזמר של השכבה. אסתי ירושלמי הייתה גלי, התלמידה החרוצה וחסרת הביטחון. אורי גוטליב גילם את דמותו של אלון הציני והאידיאליסט, שמאוהב בנוגה הסנובית, שאותה גילמה איילת זורר, שעורכת את עיתון בית הספר. אורי בנאי היה תומר, נער טוב ממשפחה ענייה שנאלץ להילחם בפער החברתי. והיה גם אביב גפן, שנקרא בסדרה פשוט אביב, נער אאוטסיידר שמאוהב בדנה, שאותה גילמה דנה ברגר. 

"בפגישת השחקנים הראשונה הבטתי מסביב והבנתי שאני לא מכיר אף אחד", משחזר לוי, שהיה אחד השחקנים המוכרים ביותר בקאסט. "אבל הייתה כימיה מהרגע הראשון בין כולם. כשיעל ואורנה הציעו לי את התפקיד של גבאי, הייתי רק בן 35. אמרתי להן שהדמות שלו מבוגרת ולא מתאימה לגיל שלי. אבל הן אמרו: 'לא, אתה בדיוק האיש הנכון לתפקיד". 

"יעל גרף רצתה אותנו טבעיים, אנרגטיים, כריזמטיים, נראים טוב ונטולי טכניקות משחק", אומר בן־בסט, שהפך לימים לעורך ובמאי טלוויזיה. "היא צדקה. העובדה היא שרשימת הטאלנטים שיצאה מהסדרה היא בלתי נגמרת ובלתי נתפסת. ליעל גרף הייתה עין ביונית להבין את מי היא רוצה ומה היא רוצה. היא למעשה לימדה אותנו טלוויזיה. אפשר לומר שגם התמימות שלנו, טרום רשתות חברתיות והכוכבנות, הוסיפה לקסם". 
"הזמינו הרבה אנשים מהלהקות הצבאיות לאודישנים באולפנים של החינוכית", מספרת שרון חזיז, יוצאת להקת הנח"ל. "טוב, זו לא הייתה התקופה של הרשתות החברתיות, אז איפה הם היו יכולים לגלות כישרונות חדשים? רק בלהקות צבאיות ובלהקות נוער. באודישנים פגשתי את התסריטאי יוסי אשדות, שאמר לי שהוא חשב עליי כשהוא כתב את הדמות של שרון. זה היה מרגש".

אביב גפן התקבל לסדרה ברגע האחרון, עוד לפני שפרץ כזמר. "נורית, אמא של אביב, היא חברה טובה שלי", מגלה אורנשטיין. "כשהיא שמעה שאני מפיקה סדרה, היא התקשרה אליי ואמרה לי: 'את חייבת לקחת את אביב'. לא הכרתי את אביב. אמרתי לה שכבר בחרנו את הגיבורים הראשיים. שאלתי אותה מה הוא עושה, והיא אמרה שהוא מוכשר אבל הוא בדיכאון כי הוא עבר ניתוח בגב ולא לוקחים אותו לצבא והוא שוכב בבית ולא עושה כלום. היא אמרה שהיא חייבת שהוא ייצא מהבית. אמרתי לה: 'טוב, תשלחי אותו'. הגיע הילד עם דיבור קצת מגמגם, כמו של יהונתן, אבא שלו. הוא שלף קסטה והשמיע לנו את 'לבכות לך', שיר שהוא כתב והלחין לזכר חבר שלו, ניר שפינר, שנהרג בתאונת דרכים. השיר היה יפה ועצוב. חשבתי שהילד אולי מוכשר אבל מה אני אעשה איתו? החלטתי שהוא יהיה סטטיסט בכיתה".

מפרק לפרק דמותו של גפן קיבלה יותר ויותר זמן מסך. אורנשטיין מספרת איך זה קרה. "אביב מאוד מוכשר", היא אומרת. "לא היו לו טקסטים בפרקים הראשונים, אז הוא המציא לעצמו דמות של נער קצת ווירד שמאוהב בבת כיתה שלו. לא הייתה לנו שליטה עליו. כשהיינו מבקשים מהצוות לבוא לצילומים עם בגדי תיכון, הוא היה נכנס לכיתה עם חולצה צבעונית שהוא מצא בחדר תלבושות ועם מטף ביד. פתאום הוא היה שולף צב, או דברים שהוא המציא. הדמות שהוא המציא בלטה לנו, אז אמרנו טוב, יש פה עוד כוכב שלא התכוונו שיהפוך לכזה, אבל הוא ישנו. כתבנו לו פרק משלו, שבו הוא ביצע בפעם הראשונה את השיר 'עכשיו מעונן'. באותו זמן הוא גם פרץ עם המוזיקה שלו, אז הכל התחבר".
"לא רצינו ליצור כוכב אחד שיתבלט על פני השאר, כי חשבנו שזה יקלקל את הדינמיקה בין השחקנים", מוסיפה גרף. "עובדה: הקשר הידידותי ביניהם נשמר בזמן שהסדרה רצה. משהו באווירה האמיתית ובידידות שלהם עבר גם למסך".

עניין של זמן (צילום: יהונתן שאול)עניין של זמן (צילום: יהונתן שאול)

הכי קרוב למציאות 

לפני הצילומים נכנסו השחקנים לחזרות אינטנסיביות. "עשינו המון חזרות", מספרת גרף. "בימינו זה יותר מדוד בגלל העלות, אבל באותה תקופה מנהלי הטלוויזיה חשבו שמדובר בסדרה חשובה, אז רכשנו את היכולת לעשות הרבה חזרות ולכן זה נראה טבעי על המסך, כי השחקנים שלטו בחומר. הייתי הולכת במסדרון לכיוון אולפן החזרות ומאחוריי התגודד גדוד של שחקנים צעירים ואנרגטיים. זה זעזע את אמות הספים של הערוץ". 

"מה שהכי משך את תשומת לבי היה שזה היה קל לדבר את הטקסט של התסריטים", אומרת אסתי ירושלמי. "זה היה כתוב בצורה הכי קרובה למציאות. בזמן צילומים יכולנו להתאים את הטקסטים לדמויות שיצרנו, וכל החוויה הייתה של יצירה ביחד, וזה הרבה בזכות יעל גרף. בזמן הצילומים היינו מצלמים סצינה ואחרי זה צופים בה ביחד. אני זוכרת שבפעם הראשונה שראיתי את עצמי על המסך הקטן הייתי בשוק. מה, ככה אני נראית כשאני אוכלת, מדברת, מצביעה בכיתה? זה הקול שלי? זוועה! למה אף אחד לא סיפר לי? עם הזמן התרגלתי ולמדתי לבקר את עצמי באופן חיובי. היוצרים של הסדרה הצליחו לאסוף ביחד קבוצה של אנשים מוכשרים ומעניינים, ולתת להם את כל מה שצריך כדי לשחק ולהתבטא בטבעיות. אז לא משנה באיזה נושא עסקנו, זה תמיד יצא אותנטי".

הייתה לכם תחושה שהסדרה תזכה לכזו הצלחה?
לוי: "בהחלט. מכיוון שזו הייתה סדרה על תלמידים שמספרת סיפורים אמיתיים ואנושיים שלא הייתה כמותה בארץ - הייתה לי הרגשה שאנחנו עושים משהו חלוצי. נהניתי מאוד להיות חלק מהצוות, ולשחק באנרגיה אחרת ממה שאני, כי אני פרוע קצת ואני גיי, והייתה אז דאגה שזה לא ייצא החוצה, כי מדובר בשנים יותר שמרניות בטלוויזיה מאשר היום".

חזיז: "בכלל לא עבר לי בראש שזו הולכת להיות סדרת להיט. בדיוק סיימתי להקה צבאית והרגשתי כאילו אני באה לעבודה. אורי גוטליב, איילת זורר, משה בן־בסט, אורי בנאי ואני היינו חברים כשהיינו בגיל העשרה. היינו יחד בלהקת הצופים ומשם הדרך של כולנו הייתה סלולה ללהקה צבאית, שם הכרתי את דנה ברגר. במקרה התקבלנו גם ל'עניין של זמן' ביחד. עם כולם היה לי קשר עוד לפני הסדרה ולכן הכימיה הייתה טובה, ברמה שכמעט לא הרגשתי שיש מצלמות".

בנאי: "ההצלחה של השחקנים בקריירות שונות אחרי שהסדרה הסתיימה, גרמה לאנשים לשוב לצפות בה. העובדה שהיא שודרה בשידורים חוזרים שוב ושוב הגדילה את הפולחן סביבה והפכה אותה לקאלט. ההצלחה של הסדרה דבקה בכולנו, עד היום. גם בשרון, גם בדנה, ואפילו באביב גפן. זו סדרה שהטביעה חותם".

בן־בסט: "החוויה בצילומים הייתה אדירה. נהנינו לשחק ולהצטלם. נהנינו אחד מהשני. מהחברויות, אהבות, צחוקים בלתי נגמרים ומהחופש היחסי שקיבלנו. אחר כך, כשהסדרה התחילה להצליח והתפרסמנו - נוסף ממד נוסף להנאה. נגענו בלבבות של כל כך הרבה אנשים, אבל לדעתי היום הסדרה לא מחזיקה. הנוער רגיל לאיכות צילום ועריכה אחרת. הוא לא מקבל מסרים חינוכיים שהיו חלק מ'עניין של זמן'".

אורנשטיין: "מדובר על זמנים אחרים לגמרי מהיום. קודם כל, היינו הטלוויזיה החינוכית, והחינוכית עבדה בסוג של ואקום. אף אחד לא כתב עלינו ביקורת או ירד עלינו, יכולנו לעשות דברים שבערוץ הראשון לא עשו. יכולנו להרשות לעצמנו לעבוד בחממה הפקתית ויצירתית. עשינו מה שחשבנו שיכול להיות הכי טוב, אבל לא עבדנו בשביל רייטינג. למשל, כאשר רצו לעשות כתבה על 'הבנים של' עם אורי בנאי, איתמר פוליאקוב ואביב גפן, סירבנו בתוקף. הדגשנו שלא יהיו אצלנו כוכבים בסדרה. בסוף הסדרה כולם היו כוכבים. בזמן שהיא שודרה, לא יכולתי להרגיש שהסדרה 'מתפוצצת', כי עבדנו מהבוקר עד הלילה".

עניין של זמן (צילום: מיכה בר און, הטלוויזיה החינוכית)עניין של זמן (צילום: מיכה בר און, הטלוויזיה החינוכית)

צעקות באוטובוס

ברגע שהסדרה עלתה לאוויר, היא הפכה ללהיט, ועם סיום העונה הראשונה התווסף רכש שחקנים חדש לקאסט, בראשם סער בדישי, שגילם את סער המוזיקאי האאוטסיידר, גלית גיאת, שגילמה את חברתו שרית, נערה לוחמנית שמגיעה ממשפחה מאומצת, ירון מוטולה, שגילם את איתי, ותומר שרון, שגילם את ירון המרדן והמופרע, שהתגלגל לכיתה כמפלט אחרון לפני סילוקו ממסגרת בית הספר.

"אלו היו זמנים אחרים מהיום", מציין תומר שרון. "הם ביקשו ממני לומר איזה דמות אני רוצה לעשות, לפני שהם כתבו את העונה השנייה אז בעצם עיצבתי את הדמות של האאוטסיידר, הגאון עם הבעיות הרגשיות. לא למדתי משחק, כך שהסדרה הייתה כמו בית ספר אדיר למשחק".
"זו הייתה התוכנית הראשונה שעשיתי בטלוויזיה, אז הבמאית יעל גרף אמרה לי שבפרקים הראשונים אני פחות אדבר, כדי שיהיה לי זמן לספוג את האווירה ולראות איך טלוויזיה עובדת", מספר סער בדישי, העוסק כיום בעיקר בדיבוב סרטי אנימציה. "ברגע שהיו לי פרק או שניים להתאפס על עצמי ולראות איך דברים עובדים, השתלבתי די מהר עם הטקסטים. לעבוד בכזה אנסמבל היה כיף ומעשיר. למרות שהצטרפתי לצוות קיים, כולם היו נחמדים וחברותיים מהרגע הראשון, לא הייתה היררכיה. כשגלית גיאת, שהכרתי קודם לכן הצטרפה, הרגשתי שאני לא לבד כשחקן החדש בסדרה. השפה שנתנו לנו לדבר בה הייתה השפה שתלמידים מדברים בה, שפת רחוב. לא שפה תיאטרלית. ברגע ששמעתי את הטקסטים וקראתי את התסריטים, הרגשתי שלא ראיתי דבר כזה בארץ. היה כבוד גדול להיות חלק ממנו".

"הייתי בחורה צעירה שרצתה לשחק", מספרת גלית גיאת. "חבר טוב שלי, אורי בנאי, אמר שיש תפקיד בסדרה שהוא משתתף בה בטלוויזיה החינוכית. 'נראה לי שאת סופר־מתאימה', הוא אמר לי. 'בואי לעשות אודישן'. באתי, עשיתי אודישן וקיבלתי את התפקיד. זו הייתה בעצם החוויה הראשונה שלי של טלוויזיה מקצועית, להיות שחקנית בסדרה. אני חושבת שאפילו לא עיכלתי את הרגע הזה. הזדהיתי עם האאוטסיידריות של שרית, הדמות שאותה גילמתי, כי החבורה הייתה מאוד מגובשת. אחר כך, כשהסדרה כבר שודרה, זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי מה העוצמה של טלוויזיה: הייתי מלצרית ב'שיפודי התקווה' בקניון איילון, ואחרי שצילמנו את הסדרה המשכתי לעבוד והלקוחות התחילו לזהות אותי". 

עם ההצלחה הגיעו גם גילויי ההערצה. "שנים לא עליתי על אוטובוס בגלל זה", אומרת חזיז. "כשהסדרה התחילה לרוץ, דנה ואני עוד צילמנו במקביל בחינוכית. יום אחד חזרנו הביתה באוטובוס וכולם התחילו לצעוק לנו 'דנה! שרון! עניין של זמן!'. בקושי הגענו הביתה. זו הייתה עבורי נקודת המפנה". "הבאזז היה מיידי", מוסיף בדישי. "לא הייתי יכול לעלות על אוטובוס, כי אנשים היו מתנפלים עליי ומבקשים חתימות. זה היה נורא מוזר".

תסריט של החיים

ואי אפשר לדבר על "עניין של זמן" בלי להזכיר את שיר הנושא הידוע, שאותו כתב אהוד מנור, הלחין רמי קלינשטיין וביצע גידי גוב. "לא היה לנו תקציב להקליט שיר אלא רק להפיק פתיח, אבל נורא רציתי שיר פתיחה שלם כמו שהיה נהוג בסדרות בחו"ל", מציינת אורנשטיין. "הלכתי לגידי גוב, שהכרתי עוד כשהפקתי את 'זהו זה' ואמרתי לו שאשמח אם הוא יסכים להקליט שיר. אמרתי לו שאם הוא יקליט, אז אצליח לשכנע את מנהלי החינוכית לתת תקציב. גידי אמר 'בשמחה, אין בעיה, אבל בתנאי אחד: אני רוצה שרמי קלינשטיין ילחין לי את השיר, אני מאוד רוצה לעבוד איתו ואף פעם לא הזדמן לי'. ככה רמי הלחין את השיר, ואהוד מנור, שעבד איתנו בערוץ הראשון, כתב את המילים. שילמנו סכום זעום, והעובדה שהשיר הפך להיות להיט עזר לקידום הסדרה".

"בזמן שפנינו לגידי, אביב אמר לי שהוא רוצה להלחין את שיר הנושא. אמרתי לו: 'אביב, בחייך, גידי רוצה את רמי ופנינו לרמי'. אביב לא היה מוכן לקבל את זה והגיע לחזרה הבאה עם קסטה, שבה הלחן שלו לשיר הזה. לא לקחנו אותו. אז יש לחן של אביב לשיר הזה שמסתובב איפשהו בקסטה". 

שנתיים אחרי שהסדרה ירדה, שודרה בחינוכית סדרה בת בשם "20 פלוס", שעקבה אחרי מרקוביץ' וויצמן בדירת הרווקים שלהם בתל אביב, יחד עם שותפה בשם מיקי הופמן, שאותה גילמה שירה גפן, אחות של אביב, ובהמשך איילה, שאותה גילמה ליאת גליק. בסדרה התארחו דנה ברגר וגלית גיאת.  

בשנת 2012, במלאת 20 לסדרה, שודרה בערוץ 2 סדרת המשך שנקראה גם "עניין של זמן", שעסקה בחייהם הבוגרים של חלק מגיבורי הסדרה. "זה לא היה אותו דבר. לקחו רעיון שיכול היה אולי להיות מגניב אבל לא הפכו אותו למה שהיה אמור להיות", טוענת חזיז. "אני לא בטוחה עד כמה זה חכם לקחת סדרה אייקונית כזו ולגעת בה מחדש, אבל אם כבר עושים את זה, היו צריכים לכתוב תסריט של החיים וזה לא היה שם". כישלון הסדרה סיים, בעיני מרבית השחקנים, את הסיכוי לאיחוד נוסף ואולי זה לטובה, כי מי מאיתנו בעצם היה רוצה להיתקע לנצח בתיכון? 