כל אחר הצהריים והערב חיכיתי לכתבה שתתאר (טוב, זה לא אמת, לא הייתי מעלה על דעתי לצפות במהדורת חדשות של יום שישי, כשם שאיני צופה במהדורות חדשות בכל יום אחר - מה, נפלתי על הראש? אבל מישהו אמר לי: את זה אתה חייב לראות, אז ראיתי) את לכידתו של שי אביטל באמסטרדם, וכשהגיע סוף־סוף זמן שידור הכתבה, לא התאכזבתי. 15 דקות - שים לב, קורא נכבד - לא פחות מ־15 דקות נמשכה הכתבה - חיסול מדען גרעין באיראן בידי צוות של המוסד מקבל בממוצע שבע, שמונה דקות - שי אביטל קיבל 15.
"שי אביטל באזיקים - התמונה שעשרות נשים חיכו לה": התגובות למעצר
וכאן, מסבירה שליחתנו להולנד וללכידה, יושב שי, חבוש כובע מצחייה (!) ואוכל ארוחת ערב - הכתבת מדברת בלשון הווה, תמיד כשכתבים מדברים בלשון הווה זה מצביע על אקשן מיוחד. היא הולכת אחורה ומצביעה בידה על המקום שבו ישב שי, עם כובע מצחייה (!). ואז מרואיין המלצר ההולנדי - שהולך קדימה תוך כדי סיפור הביל קרטר מהזווית שלו - ומספר לעם בישראל ששי הזמין ארוחת ערב! אתה הבנת את זה, צופה נכבד? ארוחת ערב!
וככה זה נמשך 15 דקות. זמן שבו צוות של המוסד היה מספיק לחסל מדען גרעין איראני ולחזור הביתה לארץ לארוחת ערב עם הילדים, ו"אולפן שישי" עדיין טוחן את סיפור לכידת שי אביטל. וכשכל הזמן הזה ברשותו - 15 דקות - כשל צוות העיתונאים החרוץ בהבאת הפרט החשוב מכל: האם שי אביטל השתמש במהלך ארוחת הערב במלחייה? האם המלחייה חבשה כובע? האם?