אחד מהקווים המרכזיים בפרק היה שבירת כל מה שהוצג לנו בפרק הקודם: אז הוצג לנו בית טארגריין בשיא כוחו כביכול. הממלכה מאוחדת, המלך יציב וחזק והעם מרוצה.
עד כמה חלש? דאימון, האח המנודה, החליט לחזור לביתו הישן ולהשתלט עליו כשלצידו אישה ללא מעמד. אם זה לא מספיק, הוא אף מחליט להינשא לה וגונב ביצת דרקון כדי שתינוקו יוכל להיוולד ולישון לצד דרקון. כדי להוסיף עלבון לאחיו הוא אף גונב את הביצה שיועדה לתינוקו המת של וייסריז.
מעשיו של דאימון מצליחים, סוף סוף, להרתיח את דמו של המלך שמחליט לשלוח את לורד הייטאוור להשיב את הביצה ולהביא את הפושע לדין מול כס המלכות. כאשר שפיכות הדמים נראית כבלתי נמנעת, ראינירייה מוכיחה את כוחה, מגיעה על גבי הדרקונית שלה ומשיבה את הביצה מבלי שאף אדם יפגע. כן, אין ספק שהנסיכה היא לוחמת אמיצה, אך מעשיה חושפים שגם היא בדומה לדודה, לא בדיוק סופרת את אביה המלך.
בזעמו וביאושו, לורד ואלריון פונה ליחיד שהוא מרגיש כי יבין אותו, לורד דאימון. האיחוד ביניהם נועד לשרת שתי מטרות – הראשונה, זו של לורד ולאריון. הוא ישיג את דם הטארגריין שרצה עבור משפחתו (לאחר שאשתו כבר נדחתה על ידי כל אנשי הממלכה כמלכה) ושנית הוא ינצל את אופיו הלוחמני של דאימון כדי להיפטר מהאיום של "מאכיל הסרטנים". דאימון לעומת זאת יקבל את הצי המלכותי, מה שיחזק את כוחו ויגדיל את איומו על וייסריז.
אם הפרק הראשון נועד להיות אקספוזיציה איטית, נעימה, כזו שתכניס אותנו בחזרה לעולם של ווסטרוז, הפרק השני בא להציג לנו את שרשרת ההחלטות שתוביל למפלת בית טארגריין. פעולותיו של וייסריז אולי נועדו לשמור על השלום והשקט בממלכתו, אך תוצאות מעשיו יובילו למלחמה מלאה בדם ואש. כן, אין ספק שוייסריז ניסה להימנע מהלהבות, אבל מבלי להתכוון הוא עורר את זעמם של הדרקונים.
התרעות פיקוד העורף