אם לא היינו יודעים אחרת, אפשר היה לחשוב שהנוכחות של "מו" בתוך ספריית התכנים האלקלקטית של נטפליקס, היא טייק יפה על המסר של הסדרה. ספין אוף של קומדיה צנועה על אמריקאי-מוסלמי ("ראמי" המצוינת), בכיכובו של פליט כוויתי ממוצא פלסטיני, שחי ביוסטון, דובר ספרדית (בגלל חברתו ממוצא מקסיקני) וחולם על היום בו יקבל את אישור האזרחות, שיאפשר לו סוף סוף למצוא זהות לראשונה בחייו. לצד הפקות ענק מבוססות יצירות ספרותיות או סרטים שנראים כאילו נוצרו במחולל קלישאות פופולריות, "מו" נראית בעצמה כמו מהגרת. מביטה ימינה ושמאלה, מגרדת בראשה ותוהה איך לעזאזל היא אמורה להשתלב בתוך הכאוס הזה.

לשם שינוי, הפעם מדובר דווקא בשבחים לנטפליקס. הרבה מעבר להצלחה שלה (מו" מככבת ברשימת הטופ 10 של נטפליקס ארה"ב בשבוע הבכורה שלה), "מו" היא מסוג היצירות שהפכו נדירות יותר ויותר במחוזות של ענקית הסטרימינג: צפייה אינטליגנטית ומהנה, שבין צחוק לצחוק מצליחה לפרק נושא מורכב ולהציג אותו באופן ייחודי ומעורר מחשבה. העלילה מבוססת על סיפורו האמיתי של הסטנדאפיסט מוחמד עמר, בן למשפחה פלסטינית מהכפר בורין בנפת שכם, שעקרה לכווית (שם נולד עמר) אבל נאלצה להימלט עם פרוץ מלחמת המפרץ - ומצאה את עצמה ביוסטון. שם המתינה יותר משני עשורים לאישור מעמד האזרחות שלה, כשאיום הגירוש מרחף מעליה כל הזמן. את הסדרה יצר עמר יחד עם ראמי יוסף, כוכב ויוצר "ראמי", שבה הופיע מו בתפקיד משנה כחברו הטוב של יוסף.

עמר מגלם בתפקיד הראשי את מו נג'אר, בן דמותו שמנסה להתמודד בתוך סבך של זהויות וסיבוכים: הצורך לפרנס את משפחתו לאחר שאביו נפטר בגיל צעיר, הקושי לעשות זאת בשל מעמדו כנטול אזרחות, והיחסים עם אהובת ליבו הנוצריה שמתנגשת עם קפדנותה האסלאמית של אמו. את כל אלה ושלל סיפורי משנה נוספים מצליחה "מו" לשלב בפרקים קלילים בני חצי שעה, שצוחקים על הכל אבל במקביל גם לא בורחים מדבר. בעיקר בולטת היכולת שלה לדבר על חיי מיעוטים בשנינות עוקצנית. כך, כשמו נתקל במוכרת ברשת קניות שמציעה לו חומוס בטעם שוקולד, הוא טוען בזעם שהיא מעליבה את סבתו ואת המורשת שלה. "צר לי", אומרת המוכרת הלבנה בהתנצלות, "לא ידעתי שחומוס זה מקסיקני". מאוחר יותר, כשאחת הדמויות נקלעת לאירוע ירי המוני, מוצאים את עצמם שני פרמדיקים מתווכחים אם ארבעה נפגעים מצדיקים את התואר "ירי המוני", ואם זה כולל גם את היורה.

כמו ב"ראמי", גם ההצלחה של "מו" נזקפת בראש ובראשונה לכוכב שלה. הדמות של מו אמינה ונוגעת ללב, מנסה לעשות את הדבר הנכון אבל גם נופלת שוב ושוב לחולשותיה. את החרדות והספקות העצמיים הוא מקהה עם התמכרות למשקה קודאין וסירופ שיעול, אבל כלפי חוץ הוא יהיה הדוד שקם לקלל את השופט במשחק בייסבול הילדים של האחיין. הדואליות הזאת של "מו", חוסר הפחד לפרק נושאים קשים וגם להתבוסס בהם, ומנגד היכולת לצחוק על הכל, מציירת נרטיב מרתק של ריבוי זהויות - אבל בעיקר מאבק על הזהות שבה אף אחד אחר לא מכיר, זו הפלסטינית.

הנקודה הזו מן הסתם תרתיע או לכל הפחות תעצבן לפחות חלק מהצופים הישראלים של "מו", ובעוד הסכסוך הישראלי-פלסטיני ממש לא נמצא במוקד הסדרה, היא בהחלט מציגה עמדה חד משמעית לגבי חלקה של ישראל בסבלם של בני המשפחה. גם אם ניתן להתווכח על האופן שבו הצודקים והנפגעים מוצגים כאן, יש הרבה חמלה ורגש בדרך שבה חווית הפליטות מוצגת ב"מו". הגעגוע לאוכל, לשמן הזית, לתחושת המשפחתיות והשייכות. זו לכל הפחות זווית שראוי ונכון להקשיב לה, ולו כדי לראות את הפנים והרגש שמתחת לסיסמאות וההצהרות. ובכלל, היכולת של "מו" להפתיע אפילו במקום הזה, לראות את הניואנסים גם בתוך השחור והלבן המוחלטים, מייצרים גם בנושא הזה רגעים מצחיקים במיוחד על רקע בקשת האזרחות של המשפחה.

לצדו של עמר מתקבצת חבורה נפלאה של שחקנים אלמונים למדי, שממלאים אותה בהמון רגעים של קסם ושנינות. עומאר אלבה, שנמצא בעצמו על הספקטרום האוטיסטי, גונב את ההצגה כסמיר, אחיו של מו. דמות נקייה מפוזה, שלא מפסיקה לקלף את הזיופים של כל מי שסביבה - בין אם הם רוצים בכך או לא. אמו של מו (פראח בסייסו, שהנחתה וכיכבה במגוון סדרות מצליחות בעולם הערבי), יוסרה, מזכירה מאוד את ההתנהלות המדחיקה-שקטה שמאיימת כל העת להתפרץ ואפיינה את היאם עבאס, שגילמה את אמו של ראמי בסדרה המקבילה. השילוב שלהם ושל גיבורים נוספים ממלא את "מו" בנשמה ובלב, מונע ממנה להפוך קלילה ושטחית מדי, אבל גם מאפשר לה לצלוח סיטואציות כבדות עם המון קסם. היא לא בורחת מהקושי ולא מייפה אותו, אך גם לא מתבוססת בו. או חפה מהומור עצמי. הרגע שבו עמר אומר לאחיינו שעומד להגיש כדור במשחק הבייסבול, שפלסטינים ידועים ביכולת שלהם לכוון ולדייק זריקת חפצים - הוא רק דוגמה אחת.
 
העונה הראשונה של "מו" מספיקה כדי להכניס אותה לרשימה של יצירות מצוינות מהשנים האחרונות, שהצליחו לזקק חוויות של מיעוטים וזרים באופן שבו כמעט אף דרך תקשורת אחרת לא עשתה זאת: "אטלנטה", "ראמי", "מומחה לכלום" ו"אמת או חובה" הן כמה מהבולטות ברשימה הזו. עכשיו נשאר לגלות אם יש בה את היכולת לשמור על הרמה הזאת לאורך מספר עונות. זה כבר יהפוך אותה להצלחה בדרגה לגמרי משל עצמה.