העיתונאי לשעבר בני ליס משחזר את התקיפה בדירתו: "חנק אותי, הפעיל כוח אדיר"

"זה קרה בחמישי האחרון, ברבע לשמונה בערב", הוא משחזר. "כשקמתי מהמחשב, שבחדר העבודה, כדי לשתות משהו, ציפתה לי הפתעה. אמנם הדלת הייתה פתוחה, למקרה שיגיע איזה שנורר, אבל לא חשבתי שזר ינצל זאת ויתנחל אצלי בסלון. לתדהמתי ישב שם על הספה בחור חובש כיפה שחורה עם הציציות בחוץ. כשתהיתי לפשר מעשיו אצלי, השיב שהוא מחפש איזו חנה. שמה של אשתי אמנם חנה, אבל הוא רצה חנה אחרת. אמרתי לו שהוא טעה בכתובת וביקשתי שיצא החוצה".

ליס, 78, הוא דור שביעי בירושלים, יליד העיר העתיקה ובנו של חוקר תלמוד. במשפחתו גם חרדים וחילונים, אבל הוא תמיד עם כיפה סרוגה. מנעוריו הסריט במסרטת 8 מ"מ. כשהתגייס, הוא העדיף שירות בצנחנים על פני שירות ברבנות הצבאית. לאחר שחרורו מהצבא הוא עבד כטכנאי. חייו השתנו כשב-68' הוא עבר ליד "בית היהלומים" של אז וראה שם מישהו מלפף כבלים. כששאל אותו לפשר מעשיו, אמר לו הלה שבמקום תקום הטלוויזיה הישראלית.

כך נקלע ליס לשם באקראי וכטכנאי-קול. ב-72' היה בהתקפת הדמים של קוזו אוקמוטו ומרצחיו היפנים על נתב"ג, ש"נראה אז כשדה קטל". "כעבור שנתיים הסתמכה ועדת החקירה לגבי אסון מעלות על ההקלטות שלי, שנעשו תחת אש", מספר ליס, שאף היה עם מכשיר ההקלטה של הטלוויזיה בפריצה למלון "סבוי", בתל-אביב.

להיטותו של ליס לכל משימה כמעט עלתה לו בחייו: "ב-77' אהוד יערי ואני גנבנו את הגבול ללבנון ונתפסנו על-ידי אנשי המליציות של סעאד חדאד. מכיוון שהעניין לא היה מתואם, הם לקחו מאיתנו את כל הציוד, העמידו אותנו מול הגדר ויאללה, אש! אהוד קיטר שהלכה לו הקריירה וצ'ארלי, עוזר הצלם, הפציר בהם בצרפתית לחוס עלינו בעוד שאני הצעתי לקרוא 'שמע ישראל!' בסופו של דבר, כמו תמיד, אלוהים מציל את הטפשים. למקום הגיע אחד ממפקדי צד"ל, 'ירד עלינו רצח' וגירש אותנו אל מעבר הגבול, שם כבר חיכו לנו כוחותינו עם אזיקים".

ב-78' חל מהפך בקריירה המקצועית של ליס. לאחר שנפגע בשמיעתו מרוב צמידות לאוזניות טכנאי הקול, הוצע לו תפקיד ניהולי, שבו הוא היה אמור לשלוח אחרים לשטח והוא סירב. לדבריו, יערי הציל את המצב, כשהציע לנסות אותו ככתב. "ישר תפסתי אקשן, כשמוניתי ככתב לענייני בריאות ומיד נפלתי על שביתת האחיות הגדולה", הוא נזכר.

ביו השאר הוא שימש ככתב לענייני רווחה ואף ככתב צבאי בדרך להיותו הכתב המוערך בשטחים או בהתנחלויות, תלוי במינוח. לצד כתבותיו שם הוא גם היה כתב לענייני ארכיאולוגיה שאין דומה לו. "יגאל ידין סחף אותי לכך, כשהייתי מקרין שיקופיות בהרצאותיו ברחבי הארץ", הוא מספר.

"השיא היה עם הרב שלמה גורן, בחילוץ העצמות במדבר יהודה. מרוב אהבת התקשורת שלו דומה היה שכבוד הרב היה מוכן לעשות כל דבר מול המצלמות; אפילו להשתלשל ממסוק לנקיקי המדבר. מה אני מדבר עליו, כשגם לי לא חסר. כמעט נגמרתי כשנפצעתי שם מהידרדרות סלע במערת האגרות. ירד שם ממני דם, אל תשאל, אבל יצאה לי יופי של כתבה.

"גם אם אומרים שארכיאולוגיה היא תחום בלי אקשן, מצאתי בו יופי ועניין מיוחד. אגב, כאן אני יכול ל'לכלך' כמה שאני רוצה על גיבורי הכתבות שלי והם, אפילו הרומאים והביזנטים, לא יתלוננו עלי".

ליס זכור ככתב עשוי ללא חת, אבל במבט לאחור הוא נותן להבין שהיה שיקול-דעת מאחורי ההסתכנויות שלו. כששאלתיו לפני 20 שנה מה מריץ אותו בהן, השיב בפשטות: "זה הג'וב שלי, אבל אם יציעו לי להיכנס עם הכוחות שלנו למוקטעה ברמאללה, אולי אשקול פעמיים, כי גמרתי מזמן עם החוכמות האלה ולא אסתכן סתם ככה".

אז, כשהערתי לו שהוא יכול היה להשתכר יותר לו נשאר טכנאי קול, הגיב מניה וביה: "ומה עם ההנאה? ומה עם הקריירה? אחרים סביבי עוזבים בעיניים כבויות, אבל כשתגיע שעתי לעזוב, אודה לרשות השידור על מה שנתנה לי. בחיים לא הייתי נקלט בערוץ 2, שבעיניי הוא אוסף של קליפים והכל בו מהיר וצעקני".

כשמזכירים לליס את התקשורת של היום, זה אוכל לו את הלב. "מדובר בתקשורת מיוחצנת!", הוא מתריס. "לוקחים קומוניקט, משנים פה שורה, שם שורה. ככה זה בתקשורת אינסטנט, בלי נשמה ובלי נשימה, שרמת האמינות שלה היא מתחת לאפס".

כשהגיע לפני 11 שנה לגיל 67, נאלץ לפרוש לגמלאות - ולא במשוש-לב, אבל המשיך לתעד את המתרחש במתחם הנפיץ של הר הבית. "יש לי משם סרט של שעה ו-52 דקות, שכדוגמתו אין לאיש בעולם ואותו אני מקרין בכל מקום שמזמינים אותי אליו", הוא מספר.