למעלה מארבע שנים חלפו מאז שודרה לאחרונה העונה השלישית של "האחיות המוצלחות שלי", שאם תשאלו אותי הייתה לא פחות מהברקה טלוויזיונית קורעת מצחוק. האמת, הכי רציתי עונה רביעית, וחמישית ושישית, אבל אם צמד הגאונות שעומדות מאחוריה בחרו שלא, מזל שהן המשיכו ליעד הבא – כי הוא צפוי להיות ההתמכרות הבאה שלי.
הבדידות של כל אחת מהן, שלא מתמלאת באמצעות ילדיהן (הלא כל כך מוצלחים), מובילה את השתיים לנסות לטפס מחדש אל הפסגה ולהוכיח לעצמן שאף פעם לא מאוחר מדי.
הסדרה החדשה של Yes מתמקדת אמנם בסיפור האישי של כל אחת מהנשים, אך מספרת בעצם את סיפורה של החברה הישראלית. השנים חולפות אך רגעי הגאווה נשארים מאחור. וכשהבחירה של צמד הכותבות להתמקד במין עלילה שכזו, שעשויה להישמע לחלקנו טרגית או מאכזבת, אין דרך טובה יותר להציף אותה מאשר בהומור ציני ואדיש שבוחר להציג את החיים כמצחיקים יותר.
העבר במקרה הזה מבסס עבורנו הצופים את העלילה העכשווית ומייצר עבורה בסיס לכל הבדיחות הפרטיות, החוויות שעברו בדרך והסיבה להשתלשלות חייהן.
אבל בואו נחזור לעניינו, "מי שמע על חווה ונאווה" היא לא רק החיוך שהיא מעלה על הפנים, או הסיפור שמאחורי, היא גם עבודה מעולה של תסריט, בימוי, פס קול ועריכה. היא שילוב מעולה של כובד עם קלילות, של צחוק עם צביטה בלב ובעיקר של כל אחד מהצופים בבית שיוכל להשתחל לנעליה של אחת הדמויות.
רק 24 הדקות הראשונות חלפו, ואני כבר מאמינה בה.
התרעות פיקוד העורף