גבי עמרני פותח בפניי את שער ביתו ברמת גן ומוביל אותי אל החצר, כשהוא אוחז בסיגר שלא עוזב אותו לאורך הראיון. “הימים עוברים לי די מהר”, אומר עמרני בן ה־88, “עכשיו אנחנו מדברים, ומיד אחרי זה אני נוסע לתיאטרון הקאמרי לקחת תסריט, חוזר אחר הצהריים ויוצא עם אשתי לבלות. זהו, נגמר היום. אני מאוד שמח מהשלווה הזו. יש לי את כל מה שחלמתי עליו בחיים, וזו הברכה שלי. אני מקווה שימשיך ככה”.
ביום ראשון הקרוב, 23 באוקטובר, תעלה ב”כאן חינוכית” סדרת הנוער “שלי הכובשת”, בבימוי דניאל אדר, שבה עמרני מככב באחד התפקידים הראשיים ומגלם את דמותו הקומית של מרדכי. “זו סדרה שעוסקת בכדורגל ומגוללת את סיפורה של שלי, נערה ממגדל העמק שמקימה קבוצת כדורגל, שבה היא המאמנת והכוכבת”, מספר עמרני. “כדי לעשות זאת היא נעזרת בוותיקים בעלי ידע, ואני ביניהם, יחד עם אורי גבריאל, טל פרידמן וחנן סביון. היה לי פשוט מדהים לשחק בסדרה הזו, אני אוהב את זה, אוהב לעבוד עם ילדים וצעירים. יש לי תמיד כימיה וקשר טוב עם צעירים”.
היו לנו דיאלוגים רבים והסתדרתי, אבל זה לא היה קל. זו תקופה כזו שצעירים לא מדברים ברור. המצחיק והלא מובן הוא שהילדים מבינים אחד את השני ואנחנו, המבוגרים, לא, וזו בעיה. אני לא מסתדר עם זה, אבל אני מסתדר עם שאר הדברים שהם יותר חשובים, אז זה בסדר”.
להיות מרגל
לאורך הקריירה שלו כיכב עמרני בעשרות סרטי קאלט (“לופו”, “סלומוניקו”, “משפחת צנעני”, ”מלך ליום אחד”, “שיגעון של אבא”), סדרות מצליחות (“רחוב סומסום”, “עספור”, “מטומטמת”, “ילדי בית העץ”, “מלכות”) והצגות תיאטרון (“עקידה”, “אמי הגנרלית”, “הנהג של מיס דייזי”, “אשכבה”).
אהבת המשחק נבטה בו, כדבריו, עוד בילדותו בירושלים ובהמשך בגרעין השומר הצעיר ובתקופת מגוריו בקיבוץ בית אלפא. “תמיד הייתי מצחיקן”, הוא אומר. “אפילו בגן הגננות רצו שאעשה קטעים מצחיקים. כשהתגייסתי לצבא בשנת 1952, לגרעין הנח”ל, היה לנו קורס שירה, וגם אז הפגנתי יכולת משחק ושירה, אבל בכלל לא חשבתי להצטרף ללהקה צבאית. חלמתי להיות מרגל. לימים גילמתי בסרטים תפקידים של מרגל”.
אחרי שנת שירות בגרעין הנח”ל הצטרף עמרני ללהקה, יחד עם שאר חברי המחזור השני (בהם חיים טופול, יוסי בנאי, אורי זוהר ונחמה הנדל) והשתתף בשלוש תוכניותיה: “העיקר שנפגשים” (1954), “שמור על הגבול” (1954) ו”בין מגל וחרב” (1955). בתוכנית השנייה בהשתתפותו זכה לסולו הראשון בלהקה שהפך גם לאחד מלהיטיה הגדולים ביותר - “הוא לא ידע את שמה”, שכתבו חיים חפר וסשה ארגוב. “השיר הזה היה שלאגר היסטרי בשנים ההן. עד היום אני אוהב לבצע אותו והוא חלק בלתי נפרד מהקריירה שלי”, הוא אומר. “תמיד הייתה לי את המשיכה הזו לשירה, ואחרי הלהקה חשבתי להתחיל להקליט שירים. כשהשתחררתי מהצבא, ראיתי מה שהולך בשוק המוזיקה, אז החלטתי לוותר על זה ולנסות כיוון של שחקן”.
עם שחרורו מהצבא עבר לקיבוץ יקום והתחיל לעבוד עם להקת הקיבוץ הארצי. בהמשך עבר לקיבוץ הזורע והעלה במסגרת שהותו שם הצגה שזכתה להצלחה ברחבי הארץ. בשנת 1957, לאחר שעבר לתל אביב, הצטרף ללהקת “בצל ירוק”, שהורכבה ברובה מיוצאי להקת הנח”ל. “זה היה תענוג כי הייתי עם כל החברים שלי מלהקת הנח”ל וגם עם אריק איינשטיין, יונה עטרי, שמעון ישראלי, אילנה רובינא ובמאים וכותבים נהדרים כמו אפרים קישון, חיים חפר, נעמי שמר, יחיאל מוהר, דן בן אמוץ, שמואל בונים ועוד”, הוא מספר.
בשנת 1962 נסע ללימודים בבית ספר למשחק בניו יורק. “נסעתי לשם עם אשתי הראשונה, שנינו למדנו שם משחק וחיינו שם ארבע שנים, זו הייתה חוויה בלתי נשכחת”, הוא מספר. “זו הייתה אחת מהתקופות היפות ביותר בחיי”.
בשנת 1966, עם שובו לישראל, זכה לתפקיד הקולנועי הראשון שלו בסרט “פורטונה”, ומשם הפך לאחד משחקני הקולנוע המצליחים בישראל בשנות ה־60, ה־70 וה־80. “בתחילת הדרך של הקולנוע והטלוויזיה בישראל לקחו אך ורק שחקני תיאטרון”, הוא מתאר. “לאט־לאט זה התפתח. זו הייתה תקופה נהדרת ועשיתי הרבה סרטים שזכו להצלחה רבה. בשלב מסוים הסרטים גם התחילו לבוא על חשבון התיאטרון. במשך תקופה ארוכה עשיתי את שני הדברים במקביל. זה היה קשה, אבל הייתי צעיר, חזק ועם הרבה דרישות מעצמי, אז עשיתי את זה”.
ברזומה העשיר שלו יש גם סרטי בורקס, שבהם גילם לא פעם את דמות התימני. “אלו היו סרטים עממיים, זה לא קולנוע צרפתי שיכול לעסוק בהרבה ערים ומקומות”, הוא אומר. “פה בנו את הסרטים על תל אביב, ירושלים, השווקים והשכונות. אני לא רוצה לנסות לתקן עוולות כי זה טיפשי. זו הייתה התקופה, והקהל היה צמא לראות את הסרטים האלה, להכיר את הרחוב ואת המשפחה. גם היום הקהל אוהב את זה. אחר כך לאט־לאט ניסו לעשות סרטים יותר ‘מודרניים’ ופחות עממיים, והקהל הרים גבה ולא הרגיש שזה הוא. בסוף היוצרים והבמאים מצאו את האיזון הנכון בין העממי למודרני ובנו את הקולנוע הישראלי. זכיתי לעבוד עם במאים שהיו מורי דרך עבורי: אפרים קישון, מנחם גולן ואורי זוהר”.
הדרייב והתשוקה
כשחקן תיאטרון שיחק עמרני בשלל תיאטראות. “היו תפקידים יפים שעשיתי בתיאטרון המסחרי אצל גיורא גודיק, וכשסיימתי שם שיחקתי במחזה ‘אמי הגנרלית’ שהפך לשלאגר היסטרי”, הוא מספר. “מאז עשיתי לדעתי משהו כמו 50 הצגות, מרביתן בתפקידים ראשיים, וזו תקופה שבה הרגשתי שיש שכר לעמל בלהיות שחקן תיאטרון. אני מאוד מבסוט מהקריירה שעשיתי ושאני עושה”.
התרעות פיקוד העורף