אם אתה מסתכל קדימה, אתה יכול להזדקן בלי להיות זקן", אומר ירין קימור, מהדמויות הבלתי שגרתיות שהיו בעבר על מרקע הערוץ הראשון, וכיום מרצה מבוקש לחשיבה יצירתית, שחגג לאחרונה את יום הולדתו ה־70. “במקום להיות דשן בביטחון עצמי ולומר שאני יודע הכל, כשעודני לומד, אני שומר על הצניעות הנדרשת, בידיעה שעדיין יש לי לאן להתפתח. כך, במקום לשתות תה במועדון הגמלאים ולשחק שם דמקה עם החברים, אגב אמירה שעשיתי כבר את שלי ומה שאני צריך לדעת - אני יודע, אני עוסק בעיקר בדברים שאני לא יודע. זה גורם לי להיות על קצות האצבעות האינטלקטואליות, הרגשיות והחווייתיות".
במעבר מהטלוויזיה להרצאות על חשיבה יצירתית המצאת את עצמך מחדש?
“לא. היצירתיות הייתה נר לרגליי בעבודה הטלוויזיונית שלי. אבל לימוד הנושא לעומק איגד דברים שממילא היו בי והביא אותי לצאת בהרצאות, שבהן אני מלמד את שומעיהן להיות יצירתיים יותר. כדי להמחיש את דבריי, אני נעזר בקוסם שהייתי ועודני עם קסמים שקוראים תיגר על המציאות שלנו. זה לא סותר את רצינות המסרים, שאיתם אנשים הולכים הביתה".
עד כאן
קימור הוא חיפאי במקור, בנם של האוקיינוגרף פרופ' ברוך קימור ושל המחזאית והמשוררת אסתר־אמה קימור. “בגיל 13 נבחרתי לשחק בהצגה ‘פיטר פן' בתיאטרון חיפה", הוא מספר. “היה לי שם כיף שלא מהעולם הזה להתעופף במרומי האולם לצדה של גילה אלמגור, שאותה אני זוכר מאז כשחקנית מעוררת השראה. אלא שהוריי לא נסחפו בהתלהבות שלי ולא התרשמו מהשכר של עשר לירות שהבאתי מכל הצגה. כשעמדתי ללכת להיבחן להצגה נוספת, הם אמרו לי ‘עד כאן!', לאחר שהתענוג גרם להידרדרות בציונים בבית הספר. כך פרשתי מהבמה בשיא, שאליו הגעתי כנראה מוקדם מדי. כשהייתה לי אפשרות לשרת בלהקה צבאית, העדפתי שירות קרבי בגולני. זה כמעט עלה לי ביוקר במלחמת יום הכיפורים, כשמטוס מיג סורי צלל עליי, ובכלל לא ידעתי להבחין בין מיג לבין מיראז'".
כשקימור השתחרר, הוא למד סוציולוגיה, יחסים בינלאומיים ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. למחייתו התגלגל בין עבודות שונות, כולל שוטר. יום אחד הבחינה אמו במודעה על קורס כתבים בטלוויזיה. “כך נהייתי בלי להתכוון כתב ספורט", הוא מעיד. “אבל לא צריך להתאמץ כדי להיזכר בשידור בלתי נשכח שלי מהמגרשים. ניסיתי לשדר איזה משחק, וזאת לא הייתה הצלחה גדולה. הבנתי שעדיף לי ללכת על הכיוון הדוקומנטרי בספורט עם כל הדרמות שמאחורי הקלעים, כולל גילויים לגבי טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן וחיסול המחבלים, לאחר שעד אז זה היה מעורפל ועל סמך מקורות זרים. בין היתר, ראיינתי ברבת עמון את אבו דאוד, מתכנן טבח הספורטאים במינכן. הוא הכחיש מכל וכל את מעורבותו בכך, אבל לרוע מזלו הוא נתקל במישהו שידע כל גרגיר של מידע על אודותיו".
לדבריו, לקח לו זמן עד שהשתכנע סופית שמקומו בטלוויזיה. על הדרך סיים קורס סוכני ביטוח, “מה שלא הביא אותי למכור ולו פוליסת ביטוח חיים אחת". כמו כן, עסק בליווי טיולים עד שמצא את מקומו בבניין היהלומים של הערוץ הראשון, בין השאר בתוכניות “תצפית" ו"כלבוטק", גם ככתב לענייני חינוך ועורך “מבט שני".
בדרך להתמחותו בבימוי סדרות וסרטים תיעודיים, קימור פצח בגיל 35 בקריירת קוסמות ויצא להופעות עם הכינוי “יריני הקוסם". “אני יודע להעביר אנרגיות, לנחש מחשבות וכמובן גם לכופף כפיות, מה שאיננו פטנט בלעדי של אורי גלר", הוא אומר. “אבל האמת הבסיסית היא שאין לי רבע כוח יותר מאשר לכל אדם רגיל".
על הופעות הקוסמות שלו בעבר לילדים אומר קימור: “לרוב הופעה לפני 30 זאטוטים מפחידה יותר מאשר הכנת סרט, שאותו רואים שלושה מיליון צופים. כי אצלם אין תירוצים ואני לא מקנא במי שנכשל מולם".
נראה שאתה, הבמאי המוערך, אינך מסוגל להיגמל מהתחום הזה.
“בשביל מה להיגמל? רק השבוע קניתי ציוד של קוסמים ב־4,000 שקלים. איזה סיכוי יש שאשתמש בו? כמעט אפס! אם כבר, אולי בקסם ששוויו 30 דולר, לכל היותר. אם אשאל אם היה שווה להשקיע 4,000 שקלים בשביל זה, אשיב שאם זה מתאים לי, זה שווה הכל, כשאני מוצא מחט בתוך ערמת שחת".
אחד משיאי פעילותו כבמאי תיעודי היה “הנוקמים", סדרה בת שבעה פרקים על חיסול נאצים ברחבי העולם בידי יהודים לאחר מלחמת העולם השנייה. “לפעמים לא מזיק מזל בדברים האלה", הוא אומר. “לפני כן הם לא דיברו על מעשיהם, ואחרי כן, גם אם רצו, הם כבר לא יכלו. תפסתי אותם בשעת רצון, כשהיו עדיין צלולים, ודובבתי אותם במקומות שבהם בוצעו החיסולים, כולל העלאת הדילמות של הרג בלא משפט".
בסרטיו הרבה קימור לגעת בנושאים חשאיים. ביניהם היה “המרגל שחזר אל הכפור", על ויקטור גרייבסקי, העיתונאי היהודי מפולין, שהבריח לישראל את נאומו הסודי של חרושצ'וב נגד סטלין, מה שהיה בשעתו גילוי עולמי מרעיש. “'זה מה שהביא אותי כעבור שנים אל הפרסטרויקה', חשף בפניי גורבצ'וב, כשלימים ראיינתי אותו", מספר קימור. “מולו, מי שפירק מעצמת על כמו ברית המועצות, הרגשתי כמי שנגע בהיסטוריה".
בסרט אחר שלו, “שפתיים חתומות", הביא קימור מבט נדיר אל קרביו של המוסד, כשדובב כמה מראשי הארגון לדורותיהם ובראשם יצחק חופי וגם ראשי אגפים במוסד. “הם הופיעו מול המצלמות בגילוי לב ובגילוי פנים", מציין קימור. “ככל שהם יותר בכירים, הם מדברים חופשי, כמובן בלי להסגיר סודות מדינה".
למרות הכל, מבחינתו, מה שהוא מחשיב כ"הישג הגדול בחיי" הוא “לא אחד מסרטי הטלוויזיה שיצרתי, אלא ה'רולר' של החללים", הוא אומר. “הגעתי לנושא כשעשיתי סרט על האחים עמרם ויוחנן בן־חורין, שנפלו במלחמת ששת הימים בחזיתות שונות. כשבאו להודיע על כך לאמם בקיבוץ כפר מנחם, היא שאלה מי מהם, וענו לה: ‘שניהם'. כשיצא הסרט שלי עליהם, מחתה אם שכולה אחרת ושאלה אם העובדה שבנה השני חי - זה לא מספיק טוב לטלוויזיה? אז פניתי להנהלה והצעתי להעלות ביום הזיכרון על רולר את שמות כל חללי מערכות ישראל על רקע שירים עבריים ופרחי הארץ. זה מבטא את ההכרה ואת ההוקרה של המדינה לכל הנופלים בלי אפליות. לצערנו, הרולר מתארך משנה לשנה".
הבטן הרכה
לאחרונה יצא קימור עם “דע את היריב", מיני־סדרה בת שני פרקים, המשודרת בערוץ 8 בהוט וחושפת את שיטות הפעולה של “קיסריה", יחידת המבצעים של המוסד, ואת דמותו של מפקדה הראשון, יוס'קה יריב.
כמו כן, הוא עמד מאחורי הסרט התיעודי “קרב במשקל כבד 2000", על ניתוח קיצור קיבה. קימור, שבשלב מסוים הגיע משקלו ל־135 קילו, גייס את ההומור העצמי שלו בסרט כדי להנציח את הניתוח שהוא עבר. “הסרט חשף את הבטן הרכה שלי תרתי משמע", הוא אומר. “הרי פליני אמר פעם שכדי להיות מקסימום אובייקטיבי, צריך להיות גם מקסימום סובייקטיבי תוך כדי נגיעה ברגשות אישיים".
כיום קימור בזוגיות עם האמנית עמית רונן, שאותה הוא מגדיר כ"אהבת חיי". השניים גרים יחד ברמת גן. במאזנו שלושה ספרים. “החלום שלי הוא לרסן את הסוסים הדוהרים, שהיוו את חיי, ולהוריד הילוך בלי לאבד את הזיק בעיניים", הוא אומר. “אולי הגיע הזמן להיות במקום אריה טורף - אריה מנומנם בין השיחים, ששולח מבטים אל האיילה המתקרבת אל הפלג, בלי שירגיש צורך לטרוף אותה".