נדין אבו לבן תמיד ידעה שתרצה להשתלב בעולם התקשורת. "אני זוכרת את עצמי בגיל צעיר כותבת מאמרי דעה ומכינה כתבות על כל מיני נושאים שעל הפרק", היא מספרת. "כשהיינו צופים בטלוויזיה, כמעט לא היו נשים על המסך, אז ערביות? זה תמיד היה תחום שהסתכלו עליו כעל מאוד נפוטיסטי. את צריכה את הקשרים שלך כדי להיות בגלי צה"ל, וידעתי שאני לא אמצא את עצמי שם, אז איך אגיע? כנראה שלא".
אבו לבן, 24, גדלה בבאר שבע. עד גיל 5 היא בכלל לא דיברה עברית והתחנכה בגן בדואי ברהט. אחר כך למדה במוסדות חינוך יהודיים. את דרכה לתקשורת סללה אבו לבן, בוגרת תואר ראשון בלימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן־גוריון ותואר שני בתכנון ערים ואזורים מהטכניון, דרך המיזם "הארץ 21" של עיתון "הארץ", ששם לו למטרה לקדם כותבים וכותבות מהחברה הערבית. "ראיתי בפייסבוק מודעה של התוכנית הזאת, אבל הבנתי שנחוץ ניסיון קודם, ולי לא היה כזה", היא מספרת. "הייתי במקום כזה בחיים שכבר הבנתי שאני רוצה לפרוץ החוצה, ושזה הזמן שלי לשלב הבא בקריירה. ראיתי מי האנשים שהגישו מועמדות לתוכנית וחשבתי שאין לי בכלל סיכוי. אלא שאז קרתה הפתעה, ואחרי הראיון שהיה לי קיבלתי שיחת טלפון שמאוד שימחה אותי".
לדברי אבו לבן, היא נתקלת רבות במשפט "את לא נשמעת ערבייה". "אמרו לי את זה לפני עשר דקות", היא אומרת. "אם רק היה לי שקל על כל פעם שהיו אומרים לי את המשפט הזה. זה עושה משברי זהות מטורפים. בילדותי, באר שבע לא הייתה עיר מקבלת ומכילה. אנחנו היינו הערבים היחידים בשכונה, גרנו בשכונה די טובה. אבא שלי מהנדס, אמא שלי מורה, והם גרים בבית פרטי כבר 30 שנה. תמיד היינו הגויים של שבת, אף שאנחנו בקשרים מאוד טובים עם השכנים. אבל אם אחזור לתקופת בית הספר, להיות ערבייה בבית ספר יהודי זה לא קל. רק בדיעבד אני מתחילה להבין את ההבדלים. בבית הספר שגדלתי בו לא הייתה הבנה לזה. אני זוכרת שיעור שבו מורה אמרה לילד: 'מה, אתה ערבי?', כמילת גנאי. זו הייתה באר שבע של פעם. הייתי צריכה לשחק את המשחק, לא יכולתי להגיד את הדעות שלי, קצת התביישתי לפעמים, הייתי אומרת לאמא שלי לא לדבר איתי בערבית. רציתי שישכחו שאני ערבייה. לפעמים הייתי קמה בבוקר ואומרת: למה דווקא אני. כשלמדתי באוניברסיטה, עבור היהודים הייתי הערבייה, ועבור הערבים - היהודייה. תמיד שמו אותי בסימן שאלה: מי את, מה את. לא תמיד קלטו שאני ערבייה והייתי צריכה לשים את זה על השולחן".
את מגרש הספורט רואה אבו לבן כמראה לחברה הישראלית. "אולי יש כאלה שייקחו את התחום הזה באופן שטחי, אבל בעיניי הוא משקף את החברה", היא אומרת. "כדורגל הוא המשחק של העם, הוא מוציא המון אמוציות, אהדה שלוקחת אנשים למקום קיצוני. וגם אני כאוהדת, ככתבת שמסקרת כדורגל, כאישה במגרשים, חווה את זה על בשרי. במגרשי הכדורגל, בניגוד לחיים עצמם, אין פוליטיקלי קורקט, ושם את חווה ומרגישה את פניה של החברה".
התרעות פיקוד העורף