זוכרים את מופע "החבובות" מלפני הרבה שנים, תכנית טלוויזיה שבה כיכבו בובות והתקשקשו ביניהם על כל מיני שטויות ויצרו מצבים אבסורדיים והזויים? זה מה שקרה אתמול בערב הראיונות של אופירה וברקו - אותן בובות קשקשניות, גם אצל הצמד, זה היה ערב מקושקש, כמו אותם ציורי ילדים שסתם משרבטים צורות על הנייר.

שום דבר משמעותי לא קרה ולא נאמר, במפגש בין המראיינים לבין אורחיהם, מלבד קשקשת אינסופית על עתיד לא ידוע. בזבוז זמן משווע על כלום ושום דבר, ומלחמת צעקות מי יגבר בקולו על האחרים. כי כאשר אין תוכן או בשורה חדשים, אז צועקים, כדי שזה ייראה כאילו בכל זאת משהו קורה באולפן, ואוטוטו נשמע בשורה חדשה ומרעישה שתפיל אותנו לרצפה. בפועל, כלום לא קרה. נאדה, גורנישט מיט גורנישט, מלבד תיאטרון האבסורד במיטבו. 

מתוך הכלום הזה, ניסיתי בכל זאת, ללקט אי אילו מסרים או רמזים, למה שהולך לקרות במדינה שאיבדה את זה לגמרי. אז מה אמר עמר בר-לב, ולא חידש דבר? מה שהוא אמר כל הזמן מאז בן גביר הפציע ככוכב רוק בשמיים הכחולים שלנו. שבן גביר הוא אסון למדינה והוא יהרוס הכל. מה בדיוק הוא יהרוס? מה זה משנה. יהיה הרס וחורבן. 

או מה אמר אהוד ברק, שאף הוא הוזמן ברוב כבוד לאולפן, בפעם המי יודע כמה (כבר הפסקנו לספור)? גם הוא, כמו השר בר לב, הבטיח שאבי מעוז וכל הגווארדיה שלו, הולכים לעשות סמטוחה במערכת החינוך, ובמערכת המשפט, ותגידו ביי ביי לדמוקרטיה כפי שהכרנו אותה.  

האלוף בדימוס עמוס גלעד שגם הוא ישב שם בפאנל המומחים אצל הצמד, הוסיף נבואה שחורה משלו, שאם יום אחד נרצה לתקוף באיראן, לא נוכל, כי יהיה בלגן במערכת הביטחון, כי הבן גבירים והסמוטריצ'ים וכל מיני הירקות האלה, יקלקלו לגמרי את התבשיל, ויקימו מליציות ביהודה ושומרון ויד ימין לא תדע מה עושה יד שמאל, ובקיצור: סוף המדינה.

נו מה? אם איראן מתחמשת בגרעין, מה אני, האזרחית הקטנה צריכה לחשוב? הרי אני לא מבינה במליציות, ומנהל אזרחי בשטחים, ומה קורה אם מפכ"ל המשטרה כפוף לשר הבטחון או להיפך, או השד יודע מה. אז אני נאלצת להאמין למומחים גדולים ממני. אהוד ברק בנוסף לכל, עוד נקב בתאריך בו המדינה הולכת פייפן. זה יקרה בשבוע הבא. אללה איסטור. כלומר בשבוע הבא, כשתושבע הממשלה הבאה. 

אוקיי. אז מה עושים עכשיו? מרכזים את כל המשפחה לחצר הבית, כדי שלפחות נשב ביחד, מאוחדים ומחכים לסוף הבלתי נמנע? כמו מטאור שמאיים ליפול על כדור הארץ ולהשמידו? אבל אז הגיעה ג'ודי ניר מוזס המרגיעה הלאומית שגם היא ישבה בפאנל המומחים, ונתנה לנו את המילה שלה שלא יקרה שום אסון, ושיום אחד נראה כמה היא צדקה. ומה יקרה כשנראה כמה היא צדקה? עד אז, כולנו נמות לא?

ואז הגיע גם גדעון לוי העיתונאי שמזוהה עם השמאל, והוא באמת הרגיע. הוא אמר לברקוביץ', המודאג, שדווקא הוא, גדעון, לא מודאג בכלל. ולמה? כי סוף סוף העולם יראה איזה מדינה חרא אנחנו (מילים שלי, כן?) ויעניש אותנו. ומה יקרה אז? יגיעו ימות המשיח? ממש לא. פשוט אז נתפכח ונבין, שאנחנו באמת חרא של מדינה.

ובכל זאת, מה אז? אין לי שמץ. לפחות אופירה ניסתה להאיר את עיניו של לוי, וזרקה לעברו בערך באילו המילים: השתגעת? אתה רוצה שנגיע למצב שהעולם יעניש אותנו? גדעון התעקש שכן. אפילו אהוד ברק היה אופטימי וניסה להרגיע, שאחרי החושך תמיד בא האור, ואם מקסימום הממשלה הבאה לא תתפקד כמו שאנחנו רוצים, נצא לרחובות ונעיף אותה לעזאזל. 

אבל זה לא חוכמה אהוד היקר. ברקוביץ', אמר את זה לפניך. אז לא המצאת את הגלגל. יודעים מה? מופע "החבובות" של פעם, היה הרבה יותר מוצלח. לפחות הוא היה מצחיק בטירוף. המופע אצל אופירה וברקו, ממש לא.