נתחיל מהסוף, ומהדובדבן של הקצפת, ברקו חתם אתמול את התוכנית, בהצעה לביבי שהיום בגיל 73, כדאי לו לקחת את אשתו וילדיו ולטייל בעולם במקום להרוס את המדינה. תחליטו אתם אם לאיש יש ביצים או חוצפה, אבל תודו, שזאת אמירה, שלאף איש תקשורת לא היה האומץ להגיד בישירות כזאת.
בימים אלה כששני המחנות ימין ושמאל מאשימים אחד את השני בהסתה ופילוג, אני שואלת האם ביקורת היא בהכרח הסתה, או שהיא אמורה לתקן קלקולים וכשלים? עובדה שכבר עכשיו, בעקבות הביקורת הנוקבת על הרפורמה של יריב לוין, דווח אתמול בחדשות שמסתמן ריכוך עמדות מצד הממשלה לגבי ההחלטות של יו"ר הכנסת החדש, ובחינתן מחדש. כלומר, ביקורת לפעמים היא חיונית והכרחית.
נבו כהן, היועץ האסטרטגי של בן גביר, שהופיע אתמול באולפן של אופירה וברקו, קרא לשמאל "מטורלל" כי הוא קורא למרד ולמלחמת אחים. ברקוביץ' התפוצץ על הכינוי "מטורלל" ובצדק. לקרוא לאנשים להפגין, זה לא לקרוא למלחמת אחים, אלה חלק מאבני היסוד והזכויות של הדמוקרטיה. יש הבדל בין להתריע מפני מלחמת אחים שעלולה לפרוץ, לבין אקצ'ואלי, לקרוא לציבור לצאת לרחובות ולשפוך דם.
חוץ מזה, שכבר אין צורך להתריע שתפרוץ מלחמת אחים, כי היא כבר כאן, בכל מקום בעיקר ברשתות. שם מתרחשת מלחמה עקובה מדם. שערותיי סומרות כשאני קוראת את ההשמצות, הקללות, הגידופים ואפילו איחולי מוות, שמאחלים הצדדים אחד לשני. ולא רק, ההשתלחות הפראית נוגעת אפילו בבני משפחה של חברי המפלגות. אני בושה ונכלמת לצטט תגובות של תומכי ימין שתוקפות את לפיד ובתו המאובחנת באוטיזם. מה לעזאזל עשתה לכם הילדה? פשוט גועל צרוף ומזוכך!
ואם מדברים על הסתה ופילוג, שכחתם איך הממשלה הקודמת בראשות בנט ולפיד, ספגה טונות של ביקורת, שהגיעו עד לאיומים מצד אמסלם: "נרמוס אותם, לא ניתן להם להיכנס לכנסת".
וד"א, לא שמענו אי פעם, מילה אחת טובה של הליכוד, על תפקודה של הממשלה הקודמת, שגם עשתה לא מעט דברים טובים. לפחות השמאל, גם יודע לפרגן, ולצד הביקורת על נתניהו, הוא גם יודע להצביע על מעלותיו וכשרונו. גם מיקי לוי, יו"ר הכנסת היוצא, שהתארח אמש אצל הצמד, מצא לנכון להחמיא לאוחנה ואמר שהוא אדם אינטליגנטי ושהוא מאחל לו הצלחה בתפקידו.
לא שמעתי מעולם, מחמאה כלשהי מצד מישהו מהימין, כלפי היריבים מהשמאל. לעומת זאת, שמענו את גלית דיסטל, רוצה לשטוף את כל מערכת המשפט באקונומיקה ג'אוול, שזוהי התקפה גסה ובוטה, ואז יבוא יריב לוין ויתבכיין שהשופטת חיות פגעה בבייבי שלו שהוא הרפורמה המשפטית, אותה טיפח במשך שנים.
בינינו? למה צריך האזרח הקטן, שאולי אי פעם, יזדקק לעזרת הבג"ץ, לשלם את המחיר, כי יריב לוין רצה להגשים חלום אישי ולהפוך את בג"ץ לאימפוטנט? חלום שהבוס הגדול, בטוח לא שותף לו, כי בימים אחרים, נתניהו, דווקא הגן על בית המשפט העליון.
אתמול נרשמו כמה דקות של דיון מעניין אצל אופירה וברקו, כאשר הוזמנו לפאנל חיים רמון ואפרת רייטן מ"העבודה", שהייתה חברה בוועדה למינוי שופטים. בתחילת הוויכוח ביניהם, רמון החמיא לה שבזמנו היא הייתה אלילת ילדיו, אבל היא לא נפלה לתוך מלכודת הדבש, וכאשר הוא לא חסך ביקורת ממערכת המשפט, היא מצידה לא חסכה ביקורת ממנו, ובשפת העם, תקעה לו גם תקעה לו.
ומה אמרה? שהוא, רמון, נשמע כמישהו שיצא למסע נקמה אישי כנגד מערכת המשפט, כי בעבר הוא הורשע על ידה. היא אף הוסיפה שבזכות מערכת המשפט, התאפשר לו, למרות הרשעתו, לכהן כשר ואף לתת הרצאות באוניברסיטה. אז למה הוא בעצם מלין על בג"ץ? חבל שהקוראת בשפת הגוף של הפוליטיקאים, מעיין פולק בשן, שאף היא הוזמנה אתמול לאולפן, לא נקראה לקרוא את שפת הגוף של רמון באותו רגע שהוא כמעט נחנק מגודל ההפתעה שרייטן הכינה לו, כשהזכירה לו את הרשעתו בעבר.
ואיך הוא הגיב? נאלץ לשתות מים על מנת להירגע, והתחיל לקשקש משהו על כך שהוא רוצה שבבית המשפט יהיה גיוון של שופטים. דהיינו, שיהיו גם מזרחים. ברקו, קפץ כנשוך נחש, וצעק לעברו: מה אכפת לי אם הם מזרחים או אשכנזים, העיקר שיהיו הגונים וישרים. צודק או לא? צודק.
האמת שגם בלי הגב' הנכבדה הקוראת בשפת הגוף, יכול היה כל אחד מהצופים להבחין, שרמון נלחץ מדבריה של רייטן, ובמקום להשיב עניינית, הוא קצת התבלבל וניסה להסיט את השיחה לנושא הנדוש והמתיש של מזרחים ואשכנזים. לא משכנע בעליל.