איומי הסגירה ששר התקשורת החדש שלמה קרעי משגר בימים אלה לעבר תאגיד השידור הציבורי – מעוררים כעס ביאיר אלוני - מי שניהל בשתי תקופות כהונה את הערוץ הראשון והיה ממגישי "מבט" וסמנכ"ל רשות השידור. "אומנם כבוגר ה־BBC בלונדון, למדתי מהאנגלים שכאשר מסיימים כהונה, הולכים הביתה, מגדלים ורדים וסותמים את הפה", הוא אומר. "אבל כעת אסור לשתוק יותר. הניסיון של קרעי לחסל את התאגיד הוא אווילי וחלול. הרי אין מדינה בעולם בלי שידור ציבורי. קרעי מעלה רעיונות ישנים מהאוב, לאחר שבעבר התמודדנו עם ניסיונות לפרק את רשות השידור ולהעביר את התקציבים שלה להפקות בערוצים אחרים".
אלוני, 83, נולד וגדל בראשון לציון. הנער שחלם להגיע לרדיו העביר את שירותו הצבאי בגלי צה"ל כקריין, ככתב, כעורך ולבסוף כקצין הניהול של התחנה. כשהשתחרר, זכה במכרז של המחלקה העברית של ה־BBC ויצא לשלוש שנים בלונדון, שם גם השתלם בטלוויזיה. כששב ארצה, זומן לטלוויזיה הישראלית, שהייתה אז בשלב ההקמה. "זה היה משהו בלתי נשכח", הוא נזכר. "אני, שחזרתי הנה מלב הממסד האנגלי, נאלצתי להמתין שם שעתיים משמימות מבלי שאיש יואיל בטובו לשים אליי לב. אז אמרתי לעצמי שלבלגן הזה אני לא נכנס-והסתלקתי".
אלא שבתוך שנה זומן מחדש לבניין ברוממה והיה שם לעורך הראשון של חדשות החוץ. בשל הגינונים שהביא עמו מלונדון היו שכינו אותו "לורד אלוני אוף ראשון". "היו לנו קרבות עם אנשי החדשות בערבית, שאיתם ישבנו צפוף סביב אותו שולחן, מה שפיתה אותנו לגנוב חומרים אלה מאלה", הוא נזכר.
בפברואר 69' הגיש לראשונה את "מבט". "פתאום לאן שלא הלכתי, הכירו אותי והרגשתי כמו גיבור לאומי", הוא משחזר. "אל תשאל מה הלך סביבנו, המגישים. אבל זה היה גם מעיק. לא פעם עצרו אותי בנסיעה עם שאלות כמו 'מה אתה עושה על הכביש? אין לך עבודה בטלוויזיה?'. כדי להתחמק מהנדנודים, הייתי נכנס לקולנוע בחושך, אחרי תחילת היומן, ויוצא בכתוביות הסיום. זה מזכיר לי שבין הנוסעים באיזו טיסה פנימית בארצות הברית ראיתי את ברברה וולטרס האגדית. אם היו שלכסנו לעברה מבט מנומס, איש לא הציק לה. שכונה, זה מה שאנחנו".
כמי שאהב לקנח את מהדורות החדשות בנימה שובבה, אלוני לא תמיד הסתדר עם במאי "מבט". "הייתה לי תחרות עם הבמאים אם אספיק להשתובב לפני שהם סגרו את השידור", הוא מספר. פעם ספג נזיפה ממנהל מחלקת החדשות, צבי גיל, כאשר עקב שביתת החזאים, "השמעתי תחזית משלי לפי כיוון הרוח".
אלוני תמרן בין החדשות לבין מחלקת הספורט ובהמשך החליף את אלימלך רם כשליח עלייה בוושינגטון. "עד היום יש שמודים לי על שבזכותי עלו לארץ", הוא מספר.
בשנות ה־70 וה־80 הוא סיקר, בין השאר, את ביקורו בארץ של נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, את ביקורו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, את הלווייתה של גולדה מאיר ואת מסירת סיני למצרים. "לא פעם העדפתי לצאת לשטח על פני תפקידים ארגוניים וניהוליים שהוצעו לי", הוא אומר. בהמשך ניהל בטלוויזיה את המחלקה הדוקומנטרית ואת פרויקט המעבר משידורים בפילם לשידורים בווידיאו.
לחם ושעשועים
אלוני, כיום סב לשישה, יצא לגמלאות ב־2006. בתפקידו האחרון היה מנכ"ל זמני של רשות השידור. הוא מתגורר במושב בשרון עם רעייתו רבקה. כגמלאי הוא ייעץ לחברות בענייני תוכן וטכנולוגיה עד שלקה במחלה קשה שהשביתה אותו לשנתיים: "מאז אני קורא ספרים ועיתונים, גם שקוע במחשב, נפגש עם חברים, מבלה עם הנכדים, ובעיקר סוגד לעצלות ומקדש את הבטלה".
מתוכניות הריאליטי של ימינו הוא סולד. "זה טראש טלוויזיה", הוא אומר. "עם זאת אני ער לעובדה שמדובר בטלוויזיה מסחרית, ויש בעלי מניות שמחפשים להרוויח כסף מכל הסיפור בעוד שהעם מקבל את מה שהוא רוצה. הרי זה הלחם והשעשועים שלו".
מיותר לשאול אותו מהו הערוץ המועדף עליו. "לטעמי, כאן של התאגיד הוא ערוץ הטלוויזיה הטוב ביותר בארץ עם הפקות מקור נהדרות, בעוד שהחדשות שם פחות טובות ואני לא יודע למה", הוא אומר. "אם יש ערוץ כל כך טוב, בלי שטויות כמו הנינג'ה, מוזר שיש מי שמאיים לסגור אותו".