יותר מדי פעמים צפיתי בסדרות שהציגו עולם אוטופי, מהסוג שמהלל נשים יפות, מחבק שאפתנות ומקדש את ההצלחה. סדרות כאלו אמנם היו לי כאסקפיזם מושלם, המאפשר מעט להביט החוצה על החיים היפים של הדמויות הבדיוניות, ולקוות לכאלה משלי. אך אמש (שני), צפיתי בפרק הראשון של הסדרה "גוף שלישי" של קשת 12, שעורר בי בדיוק ההפך. יצאתי עם תחושות של ייאוש, אכזבה, כבדות, מירמור ותסכול - וכשמשהו מעורר בך משהו, סימן שהוא בכיוון הנכון.
הפרק הראשון בסדרה התחיל עם אווירה קשה של ייאוש, כאשר כל אחת מהדמויות נמצאת בדיוק ברגע השפל הכי עמוק שלה. וכפי שכולנו כבר יודעים ומבינים, מהמקומות האלה הדברים יכולים לטפס הכי גבוה, או לחילופין להתרסק בעוצמה. באופן מדוקדק, יוצרי "גוף שלישי" דאגו להעביר אלינו בדיוק את מה שמרגישות הדמויות, אם באמצעות סצנת ההפלה שוברת הלב של אלי או באמצעות חיפוש העבודה המתסכל של חן - העיקר שהצופים בבית יחוו את המועקה שטיילה בין מסדרונות סט הצילומים.
מצד אחד, להרגשתי התחושות הקשות שניסו להעביר היוצרים בהחלט היו שם, ועם זאת, התעוררה בי השאלה - האם זה עשה עימם חסד? כשמתחילים סדרה עם אנרגיה ירודה, לווא דווקא שהיא תצליח לסחוף אחריה קהל, פשוט מהסיבה שאנשים בדרך כלל יעדיפו שמסך הטלוויזיה לא יהפוך למראה לכל הצרות שלהם. מצד שני, רבים אוהבים לצפות בתרחישים וסיטואציות שמדמות את שלהם, בטח כשמי שמגלם אותם הם יהודה לוי או רותם סלע, אז אולי הפעם זה ישחק לטובתם?
ההתחלה של הסדרה מתעתעת ומבלבלת, ואני עדיין בספק עם עצמי אם אהבתי את הנשימה הכבדה שלקחתי בסוף הפרק, אך במבט קדימה - היא יכולה להיות הצלחה ענקית. עם קאסט כל כך משובח, תסריטאים טובים ובמאי אלוף, קשה לדמיין לאן העלילה תתפתח ומה היא תגיד לנו, אבל אין ספק שמשהו צריך לקרות. מזל שיש על מי לסמוך שיעמיד עוד סדרה ישראלית על המדף הצפוף של ההצלחה, גם שם מעבר לים.
התרעות פיקוד העורף