המחשבה הראשונה שצצה במוחי כבר בשידור הפרק הראשון של הסדרה "סיירת מטכ"ל" הייתה העיתוי שבו שודרה. לא אחדש אם אומר שערוץ 13, נוטה פוליטית לזירה הימנית, בניגוד לערוץ המתחרה 12. לא מן הנמנע אם כך, שבתקופה בה הממשלה זוכה לקיתונות של ביקורת מכל קצות הקשת החברתית בגלל המהפכה המשפטית, ביקורת שלא פוסחת על ראש הממשלה, בו היא רואה אחראי לטלטלה שעוברת על המדינה, אין זמן מתאים יותר מאשר לפנות אל הרגש שלנו ולשלוף מהעבר הרחוק, אירועים בעלי אופי הירואי, שיציגו את נתניהו כלוחם באחת היחידות המובחרות של צה"ל.
בואו לשדרג את האנגלית שלכם: לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
תקראו לזה מניפולציה רגשית של ערוץ 13, או תרגיל הסחה מהנושא הכי בוער של היום שהוא ההפיכה המשפטית, ומיקוד תשומת הלב לטובי בנינו, עליהם נמנה גם נתניהו, ששירתו באותה יחידת עילית. בעצם יש פה נסיון להגיד: את מי בעצם אתם תוקפים ומבקרים? ראש ממשלה ששירת ביחידה מובחרת וחירף נפשו למענכם? היעלה על הדעת, שאדם כמוהו, עם עבר צבאי כשלו, יהווה סכנה למדינה?
״יחידת מטכל״ בעיניי זו יצירת מופת דוקומנטרית שלא ירחק היום ו"נטפליקס" תאמץ בשתי ידיה ותהפוך אותה לסרט, בו ימצאו עניין אקדמיות צבאיות ברחבי העולם. אולם כל תסריט שייכתב, על ידי תסריטאים, מוכשרים ככל שיהיו, לא יוכל להשתוות למסמך האנושי אותו יצרו עמרי אסנהיים וגלעד טוקטלי. אסנהיים, כעיתונאי מוערך, יודע לשאול שאלות חקר ברגישות ובעדינות, גישה המעודדת את המרואיינים לדבר ולשתף. וכעזר כנגדו, הבימאי טוקטלי שבעזרת אילוסטרציות ואפקטים טלוויזיונים, מוסיף עומק ונפח לסיפורים, הסודות והעדויות. כמו למשל טיפות המים שמציפות את המקלחת בה יוני נתניהו נרדם מרוב עייפות, תחת כובד האחריות לקראת המבצע עליה יפקד ביום המחרת באנטבה. אני ראיתי בטיפות המים במקלחת, רמז מקדים לדמעות של צער, כשייוודע דבר מותו של יוני באותו מבצע.
גם העריכה המילולית יוצרת אווירת מתח וציפיה לבאות. הטקסטים מאופיינים בעגה צבאית ובאיפוק, ודווקא השתיקות הרועמות, משאירות מקום רב לדמיון, על מה שקרה שם בשטחי לחימה, אם במים של תעלת סואץ אותה חצו לוחמי היחידה באחד המבצעים, או כשהם שרכו דרכם בשטחי מרעה על אדמה זרה.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים<<<
הפרק השני, אף עולה על הראשון, בעיקר בהיותו נטול כל פוזות הירואיות. הלוחמים מודים בכנות כואבת בכשלים ובמפלות שספגו, כמו בארוע המחריד בבית הספר ב"מעלות", או באותו מבצע שהשתבש, שבעקבותיו הם עזבו והשאירו מאחור את ציודם שייפול לידי האוייב, פאשלה שכונתה על ידי אחד הלוחמים כ"אטומית" וקרתה במשמרת של יוני.
הפרק השני מוקדש בעיקרו ליוני נתניהו ולאישיותו המורכבת והמיוחדת. לוחם ורומנטיקן. האיש שמסתער על המשימה והמבצע הצבאי בלהט ונחישות, ובסתר קורא את ניטשה ואת ייטס וכותב שירים ומכתבי אהבה לאהובתו. אחד הלוחמים הגדיר אותו: "הוא היה עם הספר, ומה היינו אנחנו? פלאחים".
אישיותו של יוני, כפי שהיא משתקפת מתוך הסידרה, משליכה גם על ביבי אחיו. כאחים הם אולי שונים, אך גם דומים. גם נתניהו נחשב איש של ספר, וגם הוא ממוקד מטרה, בין אם היא פוליטית או מדינית, ויודע להסתער עליה במלוא העוצמה. יוני מתואר כאדם רגשן ורגיש, רגשנות שמפעמת גם אצל ביבי, ובאה לידי ביטוי כאשר בסוף הפרק, ביבי מספר שהרגע הכי קשה בחייו היה, כאשר נאלץ לספר להוריו שבנם יוני כבר אינו בחיים. "הרגשתי כאילו קטעו איברים מגופי ולא ידעתי איך אוכל להמשיך לחיות את חיי". חשבתם פעם, שהוא מסוגל לפתוח כך את סגור ליבו ולחשוף את רגשותיו?
כאן אנחנו נחשפים לצד אחר של ביבי. אותו צד שאליו נחשפנו גם כאשר החזיר הביתה את גלעד שליט אל חיק הוריו. היתה זו החלטה אמיצה והוא הוציא אותה לפועל חרף הביקורת שהטיחו בו אנשי ביטחון על שיחרור מחבלים תמורת חייל ישראלי אחד. בעיניי שיחרור גלעד שליט והילד של כולנו, תמיד ייזכר לו לטובה, גם אם לא אסכים עם דרכו ודעותיו וגם אם לא אבחר במפלגתו.
"סיירת מטכ"ל", היתה יכולה להיות מעניינת יותר, אילו איפשרה לנו הצצה אל מאחורי הקלעים. אותי היא השאירה מסוקרנת לגבי סוגיה אחת. מה קרה ששני היריבים הגדולים, אהוד ברק וביבי נתניהו, הסכימו להופיע באותו סרט ותחת אותה עדשת מצלמה. אינני מתכוונת להתעמק במניעים של השניים, אך אם הבלתי אפשרי הזה קרה, למה שאופוזיציה וקואליציה לא ישבו היום לדבר ולהגיע להבנות כשהקרע בעם רק הולך ומתעמק? ואם זאת היתה כוונת המשורר, או מטרת הסידרה ששודרה דווקא בעיתות משבר, להראות שאפשר לחבר ולאחד ולא רק לפלג, אזי בנוסף להיותה סידרה מצויינת, בעקיפין ובאופן מוצנע היא מעבירה לנו מסר חשוב.