עוד נשגב מבינתי למה צריך לאמץ כל פורמט זר, קלוקל וחסר תוכן, ובלבד למלא עוד נישה בתחום תוכניות הריאליטי. ושוב חוזר אותו ניגון (אם לפחות הניגון היה ערב לאוזן), פאנל של שופטים שבעצמם לא בטוחים מה הם עושים שם ולמה נקראו לשפוט בכלום ושום דבר הזה. וככל שהם התאמצו והזיעו יותר לספק את הסחורה ולהיות מבדרים, עם בדיחות קרש משמימות ופרצופים מופתעים על פי פקודת במאי, הם רק הצליחו לסחוט ממני פיהוק אחד גדול.
אפילו משחק הילדים הפשוט שבו צריך לנחש על מה השני חושב בעזרת 20 שאלות בלבד, יותר מעניין. ולמה אני צריכה לבזבז זמן יקר של שינה בלשמוע אנשים מזייפים? אין לנו היום מספיק זיופים סביבנו, בעיקר מצד אישים שמתחזים לפוליטיקאים, שצריך להכאיב לעור התוף שלנו בצלילים צורמים נוספים? או מה הטעם, או היכן מסתתרת הפואנטה, בלנסות לנחש על סמך כלום, אם הזמר זייפן או לא? ואני לא מצפה לקבל סיפוק אינטלקטואלי כלשהו שאפשר לסחוט מפרי הביאושים הזה, אלא מינימום כמה טיפות של הנאה מנטלית בסיסית. גם זה לא קרה.
הדבר היחיד שהיווה איזשהו גורם מפתיע, אך מביך וביזארי משהו, היו הבעות הפנים המוזרות של אילנית לוי, שנראתה כאילו היא צופה בסרט אימה ועל סף התקף לב. ממה? ממופע שנראה לקוח מתיאטרון האבסורד? ואם היא ניסתה בכוח לחקות את אופירה ב"זמר במסיכה״ שלובשת ארשת מופתעת ופותחת פה ענק, כמו אחד האימוג'ים שלי בנייד, זה יצא די מגוחך, למרות שיאמר לזכותה היא כ"כ יפה שנעים לצפות בה..
להבדיל מהחוסר סיפוק שחשתי מהצפייה בריאלטי החדש, הילדים שלי דווקא מאוד נהנו, אמא זה רעיון מגניב, זה משעשע, אז יתכן שממרום גילי וניסיוני והביקורתיות שהפכה לחלק בלתי נפרד מחיי ומחיי כולנו החיים במדינה כה מורכבת, קשה מאוד לרגש אותי "ורואים את הקול" תהיה אתנחתנא מרעננת בימים סוערים שכאלה, שתהפוך לפופולרית בקרב ילדים ובני נוער.
התרעות פיקוד העורף