18 במרס 1944. יום שבת. אביב חורפי. רגע סופת שלג ורגע השמש זורחת. כשהיא מציצה, אני יורדת לחצר ומתחממת מעט, אבל מאוד חסרת מנוחה. ביומיים האחרונים היו אזעקות, אם כי לא קרה כלום. היום היה שקט. אחת עשרה בערב. אני מכבה את האור”, כך כתבה ביומנה פאני גיארמטי, יהודייה מומרת, אשתו של המשורר הנודע והמומר גם הוא מיקלוש רדנוטי, שלאחר השחרור נאנסה בידי חייל רוסי. גיארמטי היא אחת מגיבורות “יומני בודפשט”, סרט תיעודי שישודר מחר, ערב יום השואה, בכאן 11.
היומן של גיארמטי, שחייתה עד גיל 102, נמצא ברשותה, והיא הרשתה לפרסמו לאחר מותה. בקטע אחר היא כותבת: “5 באפריל, יום רביעי. בבוקר אני מתעוררת ומבינה שהיום הזה הגיע ותקנות הטלאי הצהוב נכנסות לתוקף. אני מזדקפת, מציצה מהחלון ורואה את הטלאי הצהוב מבליח מהמעילים”.
במקום נוסף היא מציינת: “מיק מקבל צו לשירות העבודה. עליו להתייצב בבוקר. אני מתוחה בגלל הפרידה, לא מסוגלת להבין מה זה אומר... כשהלכנו לישון, חיבקתי אותו בעדינות כאילו הוא קדוש שברירי. אני חוששת ונואשת איך הגוף הזה יעמוד בעומס הנורא הצפוי לו... אני מקשיבה לחדשות באנגלית. האנגלים יודעים הכל, והם טוענים שהרוסים מתקרבים לבודפשט בקצב מואץ. אני כל הזמן חושבת על מיק. איפה הוא? אלוהים, עזור לי שהרוסים יגיעו מהר ונינצל”.
“אני מאוד מאמין ביומנים, שהם הדבר הכי קרוב לאמת ההיסטורית”, אומר צפריר קוחנובסקי, שהפיק את הסרט עם מירי עזרא. “שזרנו בסרט, בכעין קליידוסקופ, קטעי יומנים שנכתבו בבודפשט בשנה האחרונה של מלחמת העולם השנייה, ודרכם מובאת חוויית האדם הפרטי בשואה”, אומר במאי הסרט שי פוגלמן.
“חשיבות הסרט היא בכך שהיומנים נוצרו בצורה אותנטית, במקביל למאורעות, בניגוד להיסטוריונים, הרואים את הדברים דרך העדשה המדעית”, אומר רוני לוסטיג, מנהל המוזיאון למורשת היהדות דוברת ההונגרית בצפת, המלווה את הסרט כעד מומחה. “כבת בריתה של גרמניה, האוכלוסייה היהודית של הונגריה, בפרט בבודפשט, הייתה די מוגנת. גם אם נרצחו רבבות בהיותם מגויסים לפלוגות העבודה וכ־20 אלף מיהודיה נטבחו בגיא ההריגה בקמניץ־פודולסקי שבאוקראינה, היהודים בבודפשט, שמהם נשארו כ־200 אלף איש, חיו באשליית שווא שהם בני העם ההונגרי ושלהם זה לא יקרה. לבסוף, לאחר שרוכזו בגטו של בודפשט, שולחו לאושוויץ רבבות מיהודי העיר”.
אחד הגיבורים האחרים של הסרט הוא מיקלוש קובלובסקי, מורה נוצרי צעיר בתיכון. באחד הקטעים ביומנו הוא כותב: “19 במרץ. ב־12 בצהריים הגיעו אלי חברים עם החדשה המסעירה על כניסת הגרמנים. מתח. אי־נחת באוויר. אין שום עדכון ברדיו. עד אחר הצהריים לא היו שידורים כלל. אחר כך שידרו מוזיקה במקום התוכניות הקבועות. מאחר שאין שום מקור מידע מהימן, משתוללות השמועות. אומרים שנכנסו 33 אלף חיילים, ופה ושם הם נתקלו בהתנגדות. אחרים דווקא אומרים ששמעו על קבלת פנים חמה מצד ההונגרים”.
יומנו של קובלובסקי התקבל ממשפחתו. במקום אחר הוא כותב: “16 באוקטובר. ברחוב עונדים הונגרים רבים את ‘צלב החץ’. טרור משתולל בבתי היהודים. מתחילים לפנות אותם אחד־אחד... 17 באוקטובר. בחדר המורים אני נתקל בשקט אדיש. אף אחד לא מתעניין בנעשה או שכולם חוששים לדבר. גם אני גוזר על עצמי שתיקה מרירה והולך ללמד בכיתה. לפני הצלצול נפתחת הדלת ושני נערים נכנסים, לבושי מדים, עם סרט יד של ‘צלב החץ’ ואקדח בתוך נרתיק. ‘היה בלגן בבתי היהודים בשדרות ליפוט; היינו צריכים לסדר את זה’, אמר אחד מהם... ’אני לא הייתי גאה כל כך לרצוח אנשים חפים מפשע וחסרי הגנה’, אמרתי”.
חשופים וכנים
ב־29 באוקטובר 1944 פתחו כוחות הצבא האדום במתקפת בודפשט, שבמהלכה התקדמו לעבר העיר. ב־26 בדצמבר 1944 החל המצור על בודפשט, שכותרה בידי כוחות הצבא האדום, בסיוע יחידות של הצבא הרומני. במהלך המצור נהרגו כ־38 אלף אזרחים: לאחר לחימה קשה הושלם כיבוש העיר ב־13 בפברואר 1945.
אחד היומנים המוצגים בסרט הוא זה של אסתר יוהאס, טייסת נוצרייה בת 23, שכתבה את יומנה על פיסות נייר טואלט. היומן שלה נשמר לאורך השנים בידי בנה. “מטוסים מדגם יוניקרס 52 לא מפסיקים להביא כמויות עצומות של אספקה לגרמנים. משמע, הקרב על העיר הולך להיות דרמטי וארוך”, כתבה. “הרוסים כבר כאן. המטוסים טסו נמוך כל כך, שראיתי לא רק את הכוכב האדום על הכנף, אלא גם את הטייס עצמו... הכוחות הרגליים של הרוסים כבר הגיעו לבית הקברות של פרקסרט במעמקי העיר, והחזית עוברת ליד דוכני הפרחים שבכניסה. בעיתונים ממשיכים להלהיב את האנשים; מפצירים בכולם להחזיק מעמד”.
במקום אחר כתבה יוהאס: “בכיכר רעמו כל היום מנועי עשרות טנקים ומכוניות של הגרמנים. זה נתן לי תחושת ביטחון. הם ינצחו במלחמה והטרור האדום לא יורשה לעבור בגבולותינו... אתמול בערב אישטוון ואני ישבנו בחברת שני גרמנים. הם אמרו לנו שהם כבר לא מאמינים בחיל החילוץ, ובוודאי לא בניצחון. אין זה פלא, עם כל כך הרבה מתים ופצועים. גם מזון יש להם בקושי... היום הייתי בפעם הראשונה במיסה, ולראשונה שמעתי שוב את ההמנון שלנו. ראיתי שרבים בוכים, מי בקול רם ומי בלי קול, רק מנגב את הדמעות. כאילו התביישו בכך שלפחות לכמה רגעים המסכה נפלה והם עמדו זה לצד חשופים וכנים”.
פאל קיש היה יהודי, צלם תיאטרון האופרה בבודפשט. יומנו נמצא בעליית הגג בדירה האחרונה שבה הסתתר. ביומנו הוא כתב: “התעוררנו לקול רעש גדול, קולות צעקה - ‘כל הגברים לצאת לחצר!’ היה עלי לרדת בתוך דקות. אזרח חמוש, שבא עם שוטר וחייל, ברגע שראה אותי, סטר לי ואיים עלי שאם לא ארד למטה, הוא נשבע באמא היהודייה שלי שהוא יהרוג אותי... צעדנו בכל יום בשלוש לפנות בוקר לעבודה ובחזרה בערב. ראו עלי שלא שירתי בצבא, כי לא הבנתי למה לחייל שליווה אותנו היה חשוב כל כך שנצעד בקצב אחיד וקבוע... מרוב כעס, בכל פעם שהעיר לנו, השבתי לו ביני לבין עצמי - ‘תתלה את עצמך!’ בימים האחרונים, בדרך חזרה מעבודות החפירה, דיברתי כל הזמן עם חבריי על האפשרות לברוח בכל מחיר מהגיהינום הזה”.
באגרוף מכווץ
הצעירה היהודייה יהודית אורנשטיין, שיומנה מופיע בסרט, מתה בהפצצות בעלות הברית בגיל 18. יומנה נמצא לפני שנים אחדות בארכיון "מורשת", ואיש אינו יודע כיצד התגלגל לשם. “האושר הוא פרח בר, שאם תקטוף אותו, תהרוג אותו...”, כתבה ביומנה. “השמש האביבית הרכה עושה ככל יכולתה לחמם את יושבי הבתים בפשט. אבל איך יכולים הילדים לשמוח אם הם נעולים בבתי אבן עצומים? מדוע נבצר מאיתנו ליהנות מהאוויר הצח, המבשר את בוא האביב?... הרוח הסתווית מבדרת את הצעיף הדמיוני שבו מנופפת לעברי אמי בעוד הרכבת נוסעת ונעלמת... אמא, אל תעזבי אותי. תכתבי, תני סימן חיים ותחזרי הביתה... יומני היקר, גם אני, כמו שאר הבנות, גויסתי לעבודות כפייה בפינוי הריסות ברחבי העיר. אבל לנו, הצעירים, העבודות האלה אינן קשות. בכוח הרצון, באגרוף מכווץ, נתמודד עם מה שיטילו עלינו”.
ד”ר מאריה מאדי, רופאה נוצרייה, הוכרה כחסידת אומות עולם לאחר שנתנה מסתור לחברתה היהודייה איירין ולאחיינה של זו, אלפרד, אף שהתגוררה בסמוך למטה הגסטפו. יומנה נכתב באנגלית לבתה בארצות הברית, והתקבל ממנה. ”23 במרס. תעמולה גרמנית בכל מקום”, כתבה ביומן. “אנשים פוחדים כל כך שיאשימו אותם בשיתוף פעולה עם האמריקאים, שהם התחילו בעצמם לשרוף כל נייר כתוב באנגלית, כל ספר. אני לא יכולה לעשות זאת. ביומן הזה יש מספיק כדי לתלות אותי 15 פעמים. למרות זאת, אני מקווה שאוכל להמשיך לכתוב אותו. כל עוד אוכל, אני מתכוונת לשמוע ולראות הכל. אני הולכת להיות עדה!... 2 באפריל, יום ראשון. החל מהיום מחויבים היהודים לדווח על כל רכושם, לרבות מניות, שטיחים מן המזרח, הכל... 17 באפריל, יום שני. אומרים שהיהודים יכולים לשמור רק שני פריטי לבוש לאדם... 22 באפריל, שבת. עוד הגבלות על היהודים. מקצצים להם את המזון - שליש סוכר, חצי שומן ורק מנת בשר אחת לשבוע... 23 באפריל. מעכשיו, בכל בודפשט, כל הגברים היהודים בני 18 עד 48 נקראים לשירות העבודה... 22 ביוני. זה כמה ימים שפשט תוססת כמו קן נמלים. היהודים עוברים בתים. כאלפיים בתים ספציפיים הוקצו להם. בדירותיהם החדשות תצטופף כל משפחה בחדר אחד. ליהודים יהיה מותר לצאת לרחוב רק בין שתיים לחמש אחר הצהריים. אין מבקרים. אין הליכה בפארק... אחרי כל הפגזה של בעלות הברית מתעללים ביהודים. בחשמלית ראיתי כרטיסנית צעירה, יפהפייה, שהתלוננה שלא יכלה לישון כל הלילה בגלל האזעקות. ‘הכל בגלל היהודים הארורים האלה’, היא אמרה... אנחנו בדירה. ההפגזות הבלתי פוסקות מקפיצות את הדופק. אתמול היה יום גרוע ובערב הייתי מותשת. יש גבול לסיבולת האנושית...הילד שאני מנסה להציל מקשה עלינו מאוד. אין תכונה אחת רעה אופיינית ליהודים שאין לו... היום ה־42 למצור. המצב חסר היגיון. מזמן היינו צריכים למות מרעב או מהפגזות. בלתי נמנע שכל העיר תיהרס”.
על תקופת המצור כתב קובלובסקי ביומנו: “בית הספר התרוקן. תנועת הנוער חייבה את הכיתות להתנדב לחפירת תעלות כדי להגן על בודפשט... האנשים שמתאספים במרתף מזכירים לי ספינת מהגרים או קרון פליטים במחלקה השלישית. כולם תשושים מחוסר שינה, בלויי סחבות, חוסר סדר מוחלט במסדרון ארוך. התינוק לא מפסיק לבכות. הוא לא רגיל למקום הזה. האוויר דחוס”.
גיארמטי כתבה: “אחרי שהסתיימו ההפגזות הלכנו לכנסייה ושם הרגשתי לרגע מאושרת בתוך תוכי. אבל מיד אחרי זה חשתי עצב ומרירות. אף אחד סביבי לא מבין איך זה להסתתר, לעבור מבית לבית ולחשוש כל הזמן שיגלו את זהותי. מיק, איפה אתה? אתה כל עולמי. האם אתה מבין עד כמה אני בודדה בלעדיך?... כל העיר עיי חורבות. מצור של כמה ימים הצליח למחוק התפתחות וקדמה אנושית בנות אלף שנים... כיום אני בטוחה שמיק, האדם המשמעותי היחיד בחיי, לא בחיים. אני אפילו מעיזה לכתוב זאת, כי זאת האמת. בשביל מה נשארתי בחיים? אלוהים אדירים! שנה שאני חיה בלי הנשיקה שלו, בלי העדינות שלו, בלי הקרבה החמה והאינטימית שמילאה אותי אושר. לעולם לא אוכל להרגיש זאת שוב. אני לא יותר מקורי עכביש שמתעופפים ברוח. לא שייכת לשום דבר, לאף אחד”.
ד”ר מאדי תיארה את שחרור בודפשט כך: “אני מתחילה לחזור לשגרת חיי. בצהריים ראיתי 500 אנשים נאספים כדי להשתתף בבניית הגשרים. התמלאתי תחושת סיפוק. יש הרבה מה לעשות. מזג האוויר אביבי והשמש מבצבצת מבעד לעננים”.
קובלובסקי מצדו תהה ביומנו: “נכון, השתחררנו, אבל השאלה המייסרת היא מה עשינו בשביל זה ומה המחיר שנשלם על העתיד ועל החופש שלנו. הלוואי שנוכל לומר שזה היה שיעור כואב, אבל בעל תועלת”.