עוד בשורת איוב נחתה עלינו בסוף השבוע. בשורה אחת מיני כל כך הרבה בשורות שנפלו עלינו כרעם ביום בהיר בבוקר ה־7 באוקטובר, כשעוד לא ידענו כמה הררי צער נצטרך ללמוד להכיל.
השבר, כידוע, הרבה יותר גדול מהיכולת שלנו להכיל אותו, מספר החטופים שמתבררים כמתים הולך וגדל, המשפחות שעד כה החזיקו בתקווה מתמעטות בכל שנייה שעוברת. ועדיין, בדיוק כמו פעם, לפני השבת השחורה, השמועות רצות כאש השורפת את כל מה שנקרה בדרכה. כבר מאתמול בשעות הבוקר התמלאו עמודי הפייסבוק בשמות, קבוצות הוואטסאפ בתרחישי אימה ושיחות הסלון בתיאורים איומים ונוראיים, שהקשר שלהם למציאות מקרי ב־90 אחוזים מכל מה שנאמר.
תגידו, אלו שכן בוחרים להפיץ שמועות ולפרק משפחות במחי יד, איפה הלב שלכם? האם ה"בלעדיות" שתזכו בה לכאורה שווה את האפשרות שאמא תגלה שבתה נרצחה באכזריות מהפוסט שכתבתם? שצעירה שבמקרה נתקלת בפרופיל שלכם תבין שאחותה לא תחזור לפני שקציני צה"ל הגיעו להודיע? שנער מתבגר שגילה לאחרונה את רזי הטלגרם יקבל ספוילר על כך שאביו בעצם נרצח לפני יותר מחצי שנה?
התרעות פיקוד העורף