"יום הצילום הראשון היה לא קל לכולם. גם אני, השחקנים ואנשי הצוות – אם זה לא להלוויות אף אחד לא באמת יצא מהבית. והשאלה איך אנחנו אמורים לתפקד? איך אפשר לשחק דמות קומית? אבל בסוף בדיעבד הסדרה הזו ממש הצילה אותי. היא הכריחה אותי לחזור לשגרה להתעסק בדבר שאני הכי אוהבת בעולם – ובסוף זה החלום שלי – זה הוציא אותי מאיזה מעגל מאוד חשוך (בוכה) זה נתן לי בריחה. זה הוציא אותי מהבית, אני לא יודעת מתי הייתי יוצאת מהבית אם לא זה. את שומעת אותי בוכה, זה גם נורא טרי. (בוכה) אני גם מרגישה שעד שהחטופים לא יחזרו הביתה אי אפשר להתחיל להחלים אפילו קצת עד שהם חוזרים הביתה. אני לא מאמינה שכמעט אנחנו סוגרים שנה. היה לנו חטוף מהקיבוץ. אבל הסדרה הזו ממש הצילה אותי – היא ממש הייתה האוויר לנשימה שלי – הקביים שלי בתקופה שלא הצלחתי לעמוד על הרגליים״.
״כל מי שאי פעם ביקר בקיבוץ – זה גן עדן. את יודעת כשהייתי קטנה, וגדלתי ויכולתי לנסוע עצמאית – הייתי נוסעת לקיבוץ זה המקום הכי שקט הכי יפה הכי בטוח. ופתאום לשמוע שהדבר הנוראי הזה קרה. זו טראומה שפלשו לך לבית, למדינה וגם הרסו לך את הפינות גן עדן האלה. את יודעת שזה הדבר הכי מיוחד שהוא רק שלנו – הקיבוצים. ושדבר כזה יקרה במקום כזה – זה הדיסוננס הכי גדול שיש״.
״כשהם נחטפו הייתי בטוחה שהם עוד רגע חוזרים – וכשאמרו בחדשות שיכול להיות שזה יימשך שנה אני פרצתי בבכי. אני לא רואה איך אפשר להיות בטוחים במדינה שהיא נותנת לחטופים למות בשבי. כשראיתי את התיעוד של המנהרות לא הצלחתי לנשום״.
התרעות פיקוד העורף