"חשוב להשמיע קול של שותפות ערבית יהודית אמיתית", המשיכה. "זה קול שלא נשמע. המציאות של היום החזירה את השותפות הזו ארבעים שנה אחורה. מהשבעה באוקטובר עד היום אנחנו בתהליך של חזרה אחורה באמון שכל כך הרבה שנים עבדנו עליו, הדדיות הקשר זה דבר נורא חשוב שצריך לדאוג שיתקיים. מי שמדמיין שאפשר לחיות בלי ערבים וערביות הוא טועה ומטעה וגם מי שחושב על לחיות בלי יהודים הוא טועה ומטעה. בסופו של דבר ערבים ויהודים יחיו ביחד ואני מייחלת שכל המלחמות האלה יסתיימו כי זה לא שווה. אף אחד לא מנצח".
"מי אלה אותם תושבים? מי אלה האנשים האלה שקוראים להם 'הפזורה הבדואית'? יש לנו פרק על מתמודדי נפש, ובפרק אחד אנחנו מתעסקות בטרנסג'נדרים בחברה הערבית. פרק שמתעסק ברוחצי מתים ופרק על מתבגרים. אז מי שמפסיד כאן זו החברה הישראלית שמפסידה את החברה הערבית", הוסיפה מראענה.
לאחר מכן אמרה: "פתאום הסדרה הפכה לנחשקת על ידי יהודים שהחלו ללמוד ערבית. מקרינים אותה בחוגים שלומדים ערבית. כל יהודי שלומד ערבית שולח לי הודעת תודה בזכות הסדרה. היא באמת עושה את שלה. הלוואי והחוג של לומדי ערבית ילך ויגדל. אולי ככה נצליח לגשר על השפה הערבית שהיא שפת השכן והשכנה ולא רק שפת האויב. אולי היינו מונעים כמה דברים אם החברה היהודית הייתה מחבקת את החברה הערבית. אילו החברה הישראלית הייתה פחות מאוימת, היא הייתה יכולה להבין, לחמול, אולי מזמן היה שלום כאן".
"אני פשוט ממעיטה לכתוב כי לא תמיד צריך להגיד משהו", הסבירה. "לפעמים, גם שתיקה, התבוננות על אירוע כל כך טראומטי שקרה לחברה הישראלית כולה מספיקה. אני משתדלת בעיקר לחבק ולהמשיך לקוות שיהיה פה שלום. זה הדבר שאני חותרת אליו ואני לא רואה דרך אחרת".
"לא התעסקנו בלא לפחד, בלאפשר, להכיר, לעשות שלום וללמוד את השפה הערבית במזרח התיכון", שיתפה מראענה לסיום. "אני לא מאשימה את החברה הישראלית שהיא מאוד גזענית וברובה נהייתה יותר ימנית. כי אני לא רוצה להיות בתודעת הקורבן ולהאשים. אני רוצה להתעלות מעל המקום הזה ושכולנו ניקח אחריות על מה שעשינו ולאן שהגענו ולהסתכל לאן אנחנו הולכים והולכות".
התרעות פיקוד העורף