לרוב, כשאדם צועק, הוא בעצם חושף את רגשותיו, כשהוא מציג פחד, שבר וחולשה, ומעורר בעיקר אמפתיה ותו לא – כי המסר שלו לא רק שלא חודר הוא גם לא מביא לנקיטת פעולה. אני כן מאמינה שדברים חודרים יותר עמוק לתודעה כשהם נאמרים בטון שקול ובטוח, וכשהאוזן מסוגלת להכיל את הדציבלים.
אבל, ופה האבל הגדול, למרות הצעקות שהשמיעה אשכנזי על בימת הכנסת היום, היא הצליחה להתעלות מעל כולם, ולגעת בי יותר מכל אחד אחר שזעק עד כה נגד הממשלה.
ולא, היא לא השתגעה כמו שהטוקבקיסטים מהצד הימני של המפה כבר ממהרים להלבין את פניה, וכן, היא אולי איבדה את זה לרגע אחד והיציבות הפנימית שלה התערערה, ואיך אפשר שלא, כשאף אחד בממשלה הזו לא באמת מתייחס אלינו, אל אותם האנשים שלא תומכים בממשלה, שהפכו לשקופים, לגמרי שקופים, ולמרות זאת מסרבים לצאת קורבנות, כי אנחנו לא קורבנות של אף אחד, בטח לא של הממשלה הנוכחית שמייצגת בעינינו את כל מה שרע ורקוב בעולם הזה.
כי אשכנזי מזוהה רק כדמות קומית משעשעת שתמיד מצחיקה אותנו, תמיד אהובה על כולם, סוג של קונצנזוס מוסכם על הרוב, ופתאום היא נוקטת עמדה מאוד ברורה והצליחה לטלטל כשחשפה לראשונה בחייה לעיני כל, את כל הפחדים והחששות הכי אמיתיים שלה כאישה, וכאזרחית במדינת ישראל שמודאגת מעתידה ומעתיד משפחתה.
גם אם הנשים במדינה תומכות בעמדותיה הפוליטיות, וגם אם לא, לראות את עדי אשכנזי נשנקת בצעקות שבורות, אדומה כולה, ודומעת – יש בזה משהו מאוד אותנטי, עוצמתי וחודר.
כל כך חודר, שאפילו אותי היא הצליחה להעיר מהתרדמת שנפלה עליי מאז פרצה המלחמה, היא הזכירה לי שגם אני כאישה צריכה לנצל את הבמה שניתנה לי בעיתונות, כדי להשמיע את קול האישה שהושתק מאז הקמת הממשלה הנוכחית, גם אם זה בימי המלחמה. כי בסוף הכל קשור בהכל, הנשים הן אותן האימהות ששולחות את בניהם לקרב, או אותן הנשים ששולחות את בני זוגן למלחמה, הנשים הן החיילות התצפיתניות שתרמו את חלקן בשביל המדינה, נחטפו באכזריות ומוחזקות במנהרות חשוכות כבר מזה כשנה ואף אחד לא בא להצילן.
לצערי הרב, זה מרגיש שהעם שלנו בחודשים האחרונים מתרכז בעוד חיסול של בכיר ועוד מטח של טילים או תגובה לאיראן, והחטופים נדחקו לגמרי הצידה, הם כבר לא מככבים בראש הכותרות, וההפגנות שהם עורכים מתערבבים עם מסר פוליטי שמאלני, שלא באשמתם.
התרעות פיקוד העורף