פרק זה נפתח ברגעי הכאוס של ימי המלחמה הראשונים, כשרשימת הנרצחים מתעדכנת למספרים אסטרונומיים, מראות של אזרחים נחטפים ממדינתם מציפים את מסך הטלוויזיה, ואירוע בני ערובה נמצא בעיצומו, משרד הפרסום של בן גביר עובד במרץ. הכוורת עסוקה במלאכה החשובה ביותר - איך לבדל את השר משאר מתחריו הפוליטיים? לצד הדימויים המצמררים נשמעות הקלטות קוליות בהן בן גביר מבצע חזרות בקבוצת הוואטסאפ על הסינקים שהוא מתלבט בכובד ראש אם לשחרר לקהל המעריצים שצמא לשמוע את קולו הסמכותי.
"אחכה שעתיים-שלוש בינתיים כי יש אירוע עם בני ערובה וחטוף", אמר באחת ההקלטות. כל שנותר זה לשפשף את העיניים אל מול חוסר האנושיות והתפקוד שמשתולל בקבוצת הוואטסאפ הסגורה. בשיא המלחמה, חבריו של בן גביר עמלים במלאכת בניית התדמית המחודשת של השר כדי לתפוס בציפורניים את קהל המעריצים של השר שלא יברח ברגעי הטראומה. בדומה לכוכב הוליוודי, בן גביר משנן את הטקסט ומחשב את צעדיו כדי לצעוד באופן המדויק ביותר לטקס חלוקת הפרסים.
למרות שנוצרת חוויית צפייה מתישה, מעייפת ואף חזרתית בתחקיר, נדמה כי יוצריו מודעים למהלך הזה ודרך כך מצליחים לבטא את המירוץ העצמי והמגלומני של השר. בעל כורחנו, אנחנו מובלים ומובלות למרדף הנבוב של בן גביר אחר קרדיט, פלאשים וגריפת לייקים מעייפת עד מצב בו התחקיר עצמו כבר לא ידע איך למסגר את חומרי קבוצת הוואטסאפ.
אסופה של תיעודים בהם בן גביר חוזר באסרטיביות על המנטרה הידועה שאימץ לעצמו (לצורך בידול עצמי) אל מול עדשת המצלמה: "השמדה טוטלית של החמאס" (אחותה התאומה של "הניצחון המוחלט" של ראש הממשלה בנימין נתניהו). לפתע, לצד תיעודים אלה, מוצגת הודעתו של בן גביר בקבוצת הוואטסאפ בה נכתב: "בואו נהיה ריאליים, ישראל לא תשמיד את החמאס".
התרעות פיקוד העורף