13 מיליון טלפונים סלולריים נזרקים מדי יום. חלקם מכיוון שתש כוחם האלקטרוני, חלקם מכיוון שבעליהם - נכנעים למכונות השיווק האימתניות של התאגידים הגדולים - רוצים חדש. הטלפונים הם המשל, הדוגמה: עד לפני מספר שנים הם יוצרו באופן שבו חלקים מהם עשויים להתבלות אחרי מספר שנים מועט, ויחייבו את בעליהם לרכוש חדשים. גם מדפסות הן כאלו: חלקן עוצרות מעבודה אם רק מחסנית אחת התרוקנה מדיו, גם אם בשלוש האחרות יש עדיין די דיו להמשך עבודה. אז מה עושים? נאלצים לקנות סט שלם של מחסניות חדשות. גם, מתברר, בגדים ונעליים מתבלים במהירות, ואז מה צריך לעשות? לקנות חדשים, אלא מה.
יש פתרון לבעיות אלו, טוען הסרט. הוא דורש שלב נוסף בתכנון המוצר - מה ייעשה עם המוצר בסוף חייו. כיצד ייפטרו ממנו, ימחזרו אותו או ישתמשו בכל רעיון חדש כדי לעצור את שיטפון זיהום הסביבה שרק הולך ומתגבר. בתאגידים, מן הסתם, לא אוהבים את הרעיונות הללו - הם מסתכלים על השורה התחתונה שלהם: כמה כסף בסוף היום נכנס לכיסם. שלב נוסף של תכנון וביצוע ייקר את המוצר מבחינתם ויקטין את הרווח.
בעצם, צפירת האזעקה הראשונה נשמעה כבר לפני שנים רבות בסרט הקומדיה הבריטי “האיש בחליפה הלבנה". הסרט יצא לאקרנים בשנת 1951, וסופר בו על סידני סטרטון, מדען וחוקר בתחום הבדים והתעשיות הטקסטיליות. סטרטון מגלה נוסחה ליצירת בד חדש שיכול להחזיק מעמד לאורך זמן, אינו מתלכלך ואינו מתבלה, ומקווה שההמצאה שלו תוביל לשיפור בחיי האנשים, שמעתה לא יצטרכו לכבס, לזרוק ולקנות חדש. אמונתו התמימה של המדען מתנפצת על גלי המציאות, כאשר חברות הטקסטיל, החוששות באופן טבעי לשורות הרווח שלהן, אינן מהססות להשתמש בכל האמצעים כדי למנוע את הפצתו של הבד החדש, כולל פיתוי, שוחד ואפילו אלימות. איפה סידני שלנו. כדור הארץ זקוק לו בדחיפות.
התרעות פיקוד העורף