איש העולם התחתון מחליט לעזוב את חיי הפשע ולהימלט מישראל, כאשר הרכב בו הוא נוסע עם אשתו ובתו מתפוצץ ומתלקח. ארבעה חודשים לאחר מכן, הוא מתעורר מתרדמת ומגלה שהוא לא זוכר מי הוא. כך נפתחת "פטריק", הסדרה החדשה עלתה אתמול ב"רשת".
הקונספט של הסדרה, מיוצרי "מנאייכ" ובכיכובו של שלום אסייג, מבטיח ומסקרן: איך מרגיש אדם עם תדמית חזקה וקשוחה כשבין רגע הוא הופך לסיעודי? מה עובר בראשו כשהוא מגלה במה עסק לפני כן, ואיך הוא יתמודד עם ההבנה שידיו אינן נקיות מדם?
למרבה הצער, הסדרה (לפחות בשני פרקיה שנשלחו לטובת הסיקור) לא מנסה לענות על אף אחת מהשאלות האלו. למרות הרכיב הפסיכולוגי העמוק שטמון באיבוד זיכרון ושחזורו, זהו אינו מותחן פסיכולוגי אלא סדרת אקשן טהורה, שבה העלילה היא רק תירוץ לסצינה האלימה הבאה.
אין בבחירה הזו כל רע בפני עצמה, אלא שבכל זאת משהו חסר. לאורך כל שני הפרקים הייתי צמאה למעט מידע על הדמויות (ויש אנסמבל מאוד מכובד לסדרה, לצד אסייג משחקים בין היתר יובל סגל, אורי קומאי הלוא הוא דודו פארוק, יגאל עקידא ועוד רבים וטובים), אך לשווא.
פרט לכך שפטריק היה בטרם הפיצוץ נשוי ואב לשניים, הצופה לא מקבל הרבה מידע על האופי שלו, מה מפעיל אותו, איך הוא כאיש משפחה או מה היו שיטות הפעולה האכזריות שלו. ואת זה אפשר לומר על מרבית הדמויות, פרט אולי לדמותו של שי (קומאי), בחור צעיר וחמום מוח, אחיינו של ראש ארגון הפשע (סגל) שתמיד מאחר לכל מקום.
כתוצאה מכך, משהו לא עובד, לא ניתנת לצופה סיבה לגלות איכפתיות יתרה לדמויות או לגורלן. דבר נוסף שמפוגג את המתח הוא היעדר התעלומה. במקום לגלות ביחד עם פטריק את המידע החסר, הצופה מקבל כבר על ההתחלה מנת יתר של אקספוזיציה.
באחת מהסצינות הפותחות של הפרק הראשון, מפקד חקירת פיצוץ הרכב במשטרה חופף את יתר החוקרים על הדמויות המעורבות בפרשה. הוא מציג להם שקופיות ועליהן אילני יוחסין ויתר תרשימים שמעידים על קשרי עבודה, אהבה ושנאה. הקפדתי להקשיב במיוחד בסצינה הזו, כי היה ברור שזה יהיה הניסיון היחיד להבהיר את טיב היחסים בין הנפשות הפועלות.
בכלל, הפרקים הראשונים עמוסים באקספוזיציה שמוצגת כדיאלוגים, ונשענת מעט מאוד על פלאשבקים או דרכי סיפור יצירתיות (למשל, סיפור המוצג בצורה לא לינארית). חלק מהסצינות מלאות ההסברים נשמעות כאילו נכתבו במיוחד כתשובה להערת עורך התסריט: "קשה יהיה לצופים לעקוב אחרי מערכות היחסים של הדמויות, שווה להתעכב ולהרחיב".
במקום אחר, כנראה, עורך התסריט תהה איך זה יכול להיות שפטריק בקושי זוכר מי הוא ובכל זאת מצליח להתגונן וכמעט להכניע מתנקש שנכנס לחדרו במרכז השיקום. זה ההסבר היחיד שיכול להיות לסצינה שבה הרופאה של פטריק מסבירה בפירוט איך עובד הזיכרון האנושי.
המשחק של אסייג, אגב, מצוין. הוא מגלם את הפגיעות, חוסר האונים הבלבול והכאב של הסיטאוציה של פטריק בצורה כל כך אמינה, שלפעמים מעיק לצפות בו. נראה שהיוצרים, בהם אסייג עצמו, התאהבו בתצוגת המשחק המרהיבה, ונתנו לה לבוא על חשבון ההיכרות שלנו עם מי שפטריק היה או מי הוא כרגע. יכול להיות שהפרקים הבאים יהיו מאוזנים יותר ויצליחו לשפוך קצת יותר אור על הדמויות. יכול להיות שזה יהיה כבר מאוחר מדי עבור מי שלא יטרח לחכות לפרקים הבאים.