אך מאחורי החזות הזוהרת של דנה, הסתתר סיפור מורכב יותר. היא חשפה בגילוי לב את הדיכאון שאחרי הלידה הראשונה – חוויה שהיא תופעה מוכרת אך מושתקת בקרב יולדות רבות. למרות שהחליטה לשים את ביטחונה באפידורל כדי להימנע מחוויות כואבות, המציאות התגלתה כלא צפויה: הלידה התקדמה מהר מכדי שהאפידורל יפעל. רגעי התסכול והכאב של דנה המחישו את האתגרים שביום הגדול – רגע שלכאורה נמצא בשליטתנו, אבל מתגלה שוב ושוב כבלתי צפוי.
בעודם מפונים מביתם, שיר ועמיקם תיארו את רגעי האימה שבהם נאלצו להגן על ילדתם הקטנה ועל שיר ההרה. ההחלטות הקשות שקיבלו – כמו זריקת הילדה מחלון הממ"ד כדי להצילה – היוו תזכורת כואבת למחיר האנושי של המלחמה. כששיר הצליחה לשרוד את ההריון, וכעת עמדה ללדת, הסיפור הזה הפך למרגש ומעורר השראה. הצפייה בה נאבקת בלידה ללא משככי כאבים הדגישה את כוחה של הרוח האנושית, גם מול נסיבות בלתי אפשריות.
הסיפורים נשזרו ברגישות בתוך ההקשר הרחב יותר של החיים במדינת ישראל – טראומה לאומית לצד רגעי שמחה אישיים. במיוחד בלטה התזכורת של שיר על חברתה, שילדה לבדה בזמן שבעלה היה חטוף בעזה.
הפרק האחרון היה סיכום מרגש לעונה יוצאת דופן, והשאיר אותנו עם תקווה – גם לעתיד הילדים שנולדו, וגם לעונה הבאה.
התרעות פיקוד העורף