אך למעשה, השאלה האמיתית שאותה מנסה לפענח דיין היא מה עבר לנתניהו בראש באותה תקופה, ואיך הוא ראה את האירועים שמתגלגלים, מה"רפורמה המשפטית" דרך ליל גלנט, ביטול עילת הסבירות וכל התחנות הידועות שהובילו לאותה שבת נוראה.
זו גישה מעניינת, מכיוון שמרבית המרואיינים בתחקיר הזה הם מהסוג הקשה ביותר: ראשי שירותי הביטחון לשעבר. מדובר במרואיינים שמכירים את כל טקטיקות החקירה בעצמם, הם לא ממהרים למלא שתיקות במילים, וכשאלו מופרחות לחלל האוויר, הן שקולות ביותר. ובעיקר, אלו מרואיינים שנרתעים מהתבוססות בספוקלציות ותיאוריות. בקיצור, הסיוט הגדול ביותר של רוב המראיינים.
כמו תחקירים רבים שאנחנו נחשפים אליהם בשנים האחרונות, בעיקר אלו שעוסקים במעלליה של משפחת נתניהו, קשה לומר שיש בתחקיר איזו כותרת מסעירה. ומרשים ככל שיהיה על פרטיו, אין פה משהו שמפיל מהכיסא. כמו כל סוגייה בעידן הפוסט אמת - המשוכנעים לא זקוקים להוכחה, ועבור הספקנים שום הוכחה לא תהיה מספקת.
זוהי אינה בהכרח בעיה. את הצופה הממוצע, שמגיע אל התחקיר אחרי שנתיים של סחרור פוליטי (שלא לומר, חמש שנים של סחרור), כבר קשה לרגש. הספינים מגיעים על בסיס שעתי, ויש גבול לכמה מידע איום מסוגלת הנפש האנושית לשאת, לפני שהיא נכנעת לשחיקה רגשית.
דווקא בגלל זה חשוב לצפות בתחקיר הזה, כדי להיאבק ולו לרגע באדישות שמטבעה להשתלט עלינו בסוף. כבר ב-2016 פרסמה "עובדה" תחקיר מעמיק על מעורבותה לכאורה של הגברת נתניהו בנעשה בלשכה, עד רמת השליטה במינויים בכירים. זה לא חדש.
בכל זאת, קשה להישאר אדישים מול התמונה שעולה מהתחקיר, שמתאימה יותר לקומדיית מצבים מאשר ללשכה הכי חשובה במדינה: מרואיין מגיע לפגישה במשרדו של נתניהו במעונו, ולאחר זמן מה ראש הממשלה מתנצל שעליו להתפנות לעיסוק אחר, ושרה נכנסת לחדר ומנהלת את הריאיון בעצמה.
אותו תחקיר ב-2016, שפגע כנראה בבטן הרכה של משפחת המלוכה מקיסריה, גרר תגובה ארסית באופן חסר תקדים מצד לשכת ראש הממשלה, ובצעד לא שגרתי החליטה דיין להקריא את התגובה במלואה - במשך שש דקות.
אז חתמה דיין את הקראת התגובה במילים שהפכו לאייקוניות: "מה אומרים? לא אומרים". הפעם, היא חותמת בווריאציה: "מה אומרים? מדווחים". הרבה פחות קליט, וגם פחות מספק לצפייה (בעיקר לסקרנים שבינינו). אבל במחשבה שנייה, אולי אנחנו לא צריכים עכשיו עוד סרטון של "טרור פסיכולוגי".
התרעות פיקוד העורף