טהרן | Tehran
'טהרן' מצליחה להיות כל כך טובה ומדויקת, ולהציג לישראלים, אולי בראשונה, כיצד נראה עולמם של האיראנים שכן רוצים חיים טובים עבור עצמם. יש שם הכל - שליחות, וכאב, ואהבה, ופטריוטיות, וזיכרונות, ובעיקר המון אנושיות, גם של הצד השני בקרב בכירי משמרות המהפכה, שכולם עד כה נצבעו עבורנו בצבע אחד והרגישו לנו כמו דמונים ללא עוררין.
וכן, 'טהרן' גרמה לי להתאהב בשפה הפרסית למרות שמעולם לא הייתה חלק משורשיי. תודה על היצירה האינטליגנטית הזו, ועל היצירה האינטליגנטית עוד יותר. גילוי נאות: כשקורה משהו באיראן, קודם כל אחשוב על תמר ופראז הרבה לפני שאגיע למציאות הנוכחית. ואני חושבת שזאת הוכחה לכל מה שכתבתי.
האחיות המוצלחות שלי: הודו
הצבי
קשה לי לתאר בבהירות מה קרה לי כשנגליתי לראשונה לסדרה הזו, המגוללת את חייו של מחייה השפה העברית אליעזר בן יהודה בירושלים של שנת 1885. הימים ימי התקופה העות'מאנית, החזון הוא, כמו תמיד, ארץ ישראל, ובתווך - משפחת ציפיס המתיישבת בבירה.
החיבור החד פעמי הזה בין האותנטיות של פעם ליכולת לדבר גם לאנשים שמעולם לא ידעו יותר הוא משהו שלא ראיתי, בייחוד לא חמש דקות לתוך הפרק הראשון, שמרגיש נוח כאילו אנחנו מכירים את הדמויות כבר שנים. בריאיון שערכתי עם יוצרת הסדרה קרן מרגלית, היא הודתה שהסדרה הייתה הימור. וזה אכן הימור לקחת סיפור עתיק יומין ולהפיח בו חיים בדיוק בלתי מתפשר. זה היה הימור מוצלח מאין כמוהו.
אייל קטן | Baby Reindeer
ובימים בהם המציאות עולה על כל דמיון, בספטמבר האחרון פורסם כי פיונה הארווי, שטענה כי היא האישה העומדת מאחורי דמות הסטוקרית, תבעה את נטפליקס בגין לשון הרע, זאת מאחר כי לדבריה לא הורשעה בהטרדה ולא נשלחה למאסר בניגוד למתואר בסדרה. כך או כך, דיברנו על 'אייל קטן', פחדנו מ'אייל קטן', ובעיקר הסתכלנו יותר מפעם אחת מהחלון לוודא שלא עוקבים אחרינו. וזה אומר הכל.
הדיפלומטית | The Diplomat
במציאות בה כל מה שחיפשנו השנה היה מזור למחשבותינו הטרופות, הייתה סדרה אחרת שלאו דווקא הרחיקה אותי מהן, אבל הפכה את השהות בקלחת הפוליטית לנסבלת הרבה יותר מהצפוי. 'הדיפלומטית', סדרה אמריקאית שהעונה הראשונה שלה נחשפה לאוויר העולם בכלל ב־2023, לא זכתה ליותר מדי יחסי ציבור, וחבל.
השנה עלתה העונה השנייה של הסדרה, וזה רק משתבח ומסתבך באותה נשימה. ורגע לפני שחרור העונה השנייה, חודשה הסדרה הנהדרת מבין נטפליקס לעונה השלישית. מאחר ואני לא בטוחה שהספקתם לצפות בה, כאמור מחוסר לא מובן ביחסי ציבור בישראל, סיכום השנה הוא הזדמנות מצוינת להשלים אותה לפני 2025. צאו לדרך.
מוקד 11
ב'מוקד 11' נתקלתי במקרה בעוד זפזופ חטוף בין הערוצים. אני מודה שלא הבנתי ברגע הראשון במה אני צופה. האם זו פרודיה, סדרה מבוימת או משהו באמצע. שנייה לתוך אחד הפרקים היה לי ברור שזו פנינה מלוטשת להפליא, ואיזה כיף שזכינו בה, ובליהוק הנ"ל.
בעילום שם או בזהות גלויה, ניסו כל אחד לתת עצה טובה, להצחיק כשזה מתאים, לבכות ביחד עם המצלצלים האמיצים. חשבתי שזה ידכדך אותי בתקופה מדכדכת ממילא, אבל זה נטע בי המון תקווה להמשך. צרת רבים היא באמת חצי נחמה, והסדרה הכה רגישה הזו התאימה לתקופה כמו כפפה ליד חרף העובדה שצולמה לפניה המלחמה.
לא שותקת | Raising Voices
ועוד סדרה שמוכיחה שהעולם כן הולך למקום טוב יותר, למרות הכל, ויש המון מההכל הזה שמפריע לנו לחשוב כך. אלמה היא נערה בת 17, שמדווחת על תקיפה מינית שקרתה בתיכון היא לומדת. ואז מתחיל הסיפור הידוע של בדיקת הנושא, וחקירה, והרבה מאוד קשרים בחייה שסופגים מכה אנושה אך הכרחית.
2024 הביאה איתה המון דברים רעים. באמת. אבל לצד הכל, ישראל של 2024 משתדלת לא להשאיר יותר סיפורים כאלה בצד הדרך. היא מחבקת את הקורבנות, ודואגת להביא את אור השמש כמה שיותר קרוב לחושך שנשמר במשך שנים. 'לא שותקת' היא הזדמנות לראות מה קורה כשמצליחים לעשות שינוי לא רק בחיים שלך, ולהוות דוגמה לעוד כל כך הרבה סביבך. אסור לשתוק. אף פעם.
ריפלי | Ripley
"ריפלי" אינה סדרה קלה לצפייה. היא דורשת מהצופים להתמודד עם שאלות מוסריות מטרידות ולהיכנס לראשו של אדם המסוגל למעשים נוראיים. אולם בזכות תצוגת משחק אדירה של סקוט, היא מצליחה למגנט את הצופה לכל אורכה. עבור חובבי מותחנים פסיכולוגיים, ”ריפלי“ היא חוויה שלא כדאי להחמיץ.
התן | The Jackal
דגן: המלחמה האחרונה
בתקופה שבה השיח הציבורי נוטה לקיצוניות, דמותו של דגן מציעה מודל מורכב יותר - של פטריוטיות ביקורתית, של אומץ שאינו מתבטא רק בשדה הקרב אלא גם ביכולת להשמיע אמיתות לא נוחות. "לצערי הרב, היום, אין לנו מנהיגות מאחדת, בעיניי, אלא יש לנו מנהיגות שצומחת ומתפתחת על רקע השסעים בתוך העם היהודי", נשמע דגן אומר/חוזה.
הסדרה של מורה מצליחה להנציח לא רק את סיפור חייו של דגן, אלא גם את המורשת החשובה שהותיר - תזכורת לכך שעוצמתה האמיתית של ישראל לנצח תהיה טמונה ביכולתה לשלב בחוכמה בין כוח לתבונה מדינית. דבריו של דגן על "הצבת יעדים אסטרטגיים ברורים" מהדהדים ומצמררים היום ביתר שאת, ומספקים תובנה חיונית שראוי שתנחה את מקבלי ההחלטות בקואליציה גם בימינו אנו.
ברלין בלוז
יונה הוא נגן אבוב שמקבל הזדמנות חד פעמית להצטרף לנגן בתזמורת ברילינאית. אשתו, טליה, היא סופרת ויכולה ״לעבוד מכל מקום״, על פי דבריה. יחד עם הבת שלהם רני, המשפחה עושה את צעדיה הראשונים בבירה האירופאית. יונה וטליה חווים את המעבר בדרכים אחרות לחלוטין.
בעוד שיונה עושה נסיונות להשתלב בחברה הגרמנית ובעבודה החדשה, טליה מרגישה כאילו היא נמצאת בחופשה כפויה במדינה שהיא לא מצליחה להתמצא בה. אבל גם ליונה לא חסרות בעיות. הוא נאלץ להתמודד עם אנטישמיות מוסוות בתזמורת והעול שמגיע עם מעמד משפחתי בשם ״דור שני לשואה״ בדמות אמא שכועסת על המעבר אל האויב.
ההתמודדויות של יונה וטליה הן שונות, אבל הן מחזירות אותנו לבסיס המאבק האינסופי בין הזהות האישית לבין הזהות הלאומית. בין הרצון להגשים את עצמך לבין לתהות ״מה זו הגשמה בכלל?״. משעשע וכואב לצפות מהצד איך נראה געגוע אל מדינה בוערת שאנחנו חיים בה ברגע זה ממש. איך הולך הפתגם הסיני העתיק? אנטישמיות היא חלק מהפרס שמקבלים על הצלחתך כיהודי.
התרעות פיקוד העורף