לראינון לואיס רע בחיים. אף אחד לא שם לב לאישה הצעירה. אליה. אנשים נתקלים בה ברחוב כאילו אינה קיימת. מבחינת הבוס שלה בעיתון היא לא יותר מקולב לתליית מעילים. אביה נפטר ממחלה. הכלב האהוב שלה נדרס. אחותה מעוניינת למכור את הבית שבו התגוררה עם אביה. ומעל כולם נמצאת ג'וליה בלנקנסופ - הנמסיס הפרטי של ראינון, שעוד מימי בית הספר התעללה בה, ארגנה קבוצת בנות ומקובלות שבזו ולעגו לה.
משהו בחייה של ראינון חייב להשתנות. והמשהו הזה הוא רצח. כל פרק בסדרה נפתח במשפט "אנשים שהייתי רוצה להרוג". ויום אחד מחליטה ראינון לעבור ממחשבה למעשה. צעיר שנטפל אליה בפינה חשוכה "זוכה" לסכין בצווארו ובסך הכל ל־14 דקירות בגופו. באותו לילה ראינון עולה על יצועה בלי ייסורי מצפון כלל ושנתה טובה עליה מאוד. ימים ספורים לאחר מכן עוד אחד זוכה לאותו טיפול. ראינון חצתה את הגבול. רצח הוא כבר לא בחזקת מחשבה לגביה, אלא אפשרות מתקבלת על הדעת ואפילו קורצת. גם ג'וליה בלנקנסופ הנוראית זוכה לטיפול משלה, אם כי עד סוף הפרק השלישי היא אינה נרצחת.
ייתכן שבהמשך גם ג'וליה תשכב עם אבותיה, אבל הצופה בסדרה הכותב מילים אלה - פשוט איבד סבלנות. "מתוקה רצח" היא בזבוז של רעיון טוב. עם כמה משפטים שנונים ובימוי שהולך לכיוון מעט אחר, הייתה הסדרה יכולה להפוך ליופי, באמת יופי, של קומדיה שחורה יוצאת דופן.
במקום זאת ראינון שרויה במצב תמידי של צער ויבבה. את מקומן של שורות מחץ שנונות תופסות דמעות, בהיות ארוכות מלאות עוגמה בכיוון המצלמה, צער, שתיקה וכיו"ב הבעות מייגעות. אפשר לשאת את זה פעמיים, שלוש, אולי מעט יותר, כי בכל זאת הבטיחו לנו הרבה מעשי רצח, אבל ככל שעוגמת נפשה של ראינון הולכת ותופחת, הולכת וקטנה סבלנותו של הצופה, לפחות צופה זה, וידו נשלחת אוטומטית לכיוון מתג הפאסט פורוורד בשלט, עד שפוקעת סבלנותו והוא יוצא לשלטט לסדרה אחרת. יללות - לא בבית ספרנו.