בעידן הטלוויזיוני הנוכחי, הקיטוב נמצא בכל מקום. התוצרים שמוצגים לנו ערב-ערב (בניכוי המהדורות האינסופיות) נעים בין כובד לקלילות מטמטמת מוח. כאשר אנחנו לא צופים בנציגיו האיכותיים של עם ישראל בוכים את נשמתם בתוכנית ריאליטי כזו או אחרת, מובטחים לנו תחקירים וריאיונות כבדים, כל אחד מהם בעל השפעה עמוקה, או לכל הפחות להביא כותרות שיסעירו את הציבור.
מהרגע הראשון, כשהשניים עומדים מול קיר התמונות האיקוני, אסייג מפתיע עם סיפור לא צפוי. כאשר קובן שואל אותו על פחד מכישלון על הבמה, אסייג שולף סיפור מראשית הקריירה שלו, כשהוזמן להופיע בפני קוטפי דובדבנים דרוזים ברמת הגולן. זה סיפור מהסוג שאלא אם כן אסייג סיפר כבר בריאיונות עבר (ניכר שקובן וצוותו צופים בכל פריט מדיה אפשרי על כל מרואיין), אין איך להביא אותו מראש, בריאיון המקדים או בשלב התחקיר.
בהמשך הריאיון מסתבר שאסייג לא רק קומיקאי מצליח ושחקן קומי ודרמטי מעולה, אלא גם סטורי-טלר מהרמה הראשונה. הוא צולל פעם אחר פעם לסיפורי ילדותו ומתאר אותן בצורה חיה כל כך, שגם מי שלא צפה ב"שנות ה-80" (או "שנות ה-90") יוכל לקבל את התמונה של השיכון בטירת כרמל באותם ימים.
קובן מתרשם ואומר לו "העיניים שלך זורחות כל פעם שאתה מדבר על הילדות שלך". אסייג מצהיר שהוא לא מנסה לעשות רומנטיזציה לילדות שעבר, בין ההורים העולים, שבעת האחים ושכונת המצוקה. אבל הוא לא יכול לשלוט בעצמו, ואת קדמת הבמה תופסת האהבה הרבה שיש לו, לבני משפחתו וגם למקום ממנו בא.
זה בדיוק סוג הטלוויזיה שכל כך חסרה היום על המסך, מבדרת - אך לא חסרת משמעות. רצינית במידה - אך לא הרת גורל או מעוררת זעזוע. איזה מזל שיש לנו את רוני קובן, שמספק את הסחורה המנחמת בדיוק בזמן לתחילת עוד שבוע קר.
התרעות פיקוד העורף