אתמול (שבת) שודר ב"כאן 11" הסרט הדוקומנטרי "בקו האש", שמביא את סיפוריהם של כמה אזרחים ערבים שנרצחו בשנים האחרונות. מהרגע הראשון ברור שזה סרט דוקומנטרי "רזה", הוא כמעט שלא מסתמך על השחזורים האופיינים לז'אנר, ולא מביא הרבה קטעי ארכיון.
זהו סרט רזה, אבל אין זה אומר שהוא סרט דל. ערכי ההפקה שלו גבוהים, והבחירה לחרוג מהחוקים הלא כתובים של הז'אנר מתגלה כחכמה ואפקטיבית. זהו לא סרט שמבקש להרשים בפירוטכניקה או פעלולי עריכה, אלא דורש מהצופה שני דברים: להביט להם בעיניים, ולהקשיב.
זו אחר זו מוצגות עדויות של בני משפחות הנרצחים, שמנפצים את רוב מה שחושב הציבור היהודי על הפשיעה הגואה. בעוד בחדשות בערוצים המסחריים הנרצחים מקובצים תחת "מאבקי ארגוני הפשיעה", המציאות בשטח שונה בתכלית. הסרט מראה שהקורבן הבא יכול להיות כל אחד: רופא צעיר שזה עתה סיים את לימודיו, בנו של חבר המועצה ואפילו נער בן 14.
זהו הרגע שובר הלב ביותר בסרט, שבו מספר יוסף כי כמה מהמעורבים היו תלמידיו בעבר. ניכר שיוסף הוא מחנך בנשמתו, ושהוא מרוסק מהעובדה שתלמידים שהוא חינך היו מעורבים במעשה אלים כל כך, כמעט כמו שיברון הלב מהרצח עצמו.
"הם בגדו באהבה שנתתי להם, הם בגדו באמון ובזמן שהשקעתי בהם, הכל בשביל כסף קל", הוא אומר ומגיש אישום חריף נגד כל מי שאמון על ביטחונם של אזרחי ישראל:
"יש בעלי תפקידים שאמרו שזה במנטליות שלהם, בושה וחרפה. זה בורות ואנשים כאלו לא צריכים להיות בשום מעמד. תאר לעצמך שמפכ"ל המשטרה אומר דבר כזה, אז מה יגידו פקודיו? המדינה שאתה רוצה להשתייך אליה בועטת לך ברגל? כשמתייחסים אליך ככה עולים סימני שאלה - האם להשתלב או להתבדל?"
התרעות פיקוד העורף