"התסריטאי השתגע", זה אחד הדברים הראשונים שאומר ראש חטיבת המחקר לשעבר באמ"ן, תא"ל עמית סער, בריאיון המעמיק לעומרי אסנהיים בתוכנית "יהיה טוב" בכאן 11. ואכן, הסיפור האישי שלו, שמשתלב בטראומה האיומה של שבעה באוקטובר, הוא קו עלילה שהיה נפסל כבר בשלב טיוטת התסריט הראשונה.
כמה חודשים לתוך המלחמה, מתגלה אצל סער גידול סופני בראשו, והוא מקדים את פרישתו מצה"ל. מאז, הוא מחלק את ימיו בין חשבון נפש על שבעה באוקטובר והשנים שקדמו לו, למחשבות על כמה שנים מחיי ילדיו יספיק לחוות.
כבר בתחילת הריאיון מתייחס אסנהיים לפיל באמצע החדר, ואומר שבמצב שלו יש יתרון אחד - הוא לא צריך להעסיק את עצמו יותר מדי בהשלכות פוליטיות ארוכות טווח או לחשוש מפני ועדת חקירה. בפיו של כל מראיין אחר האמירה הזו הייתה יכולה להישמע מגושמת, שלא לומר חסרת טאקט, אבל אסנהיים מצליח להחליק אותה בחן מסוים.
ואכן, אנחנו מקבלים ריאיון כן של מי שכנראה, לא צריך לדאוג לקריירה או לאגו שלו. אם הצידוקים שמספק סער לעיוורון לפני שבעה באוקטובר משכנעים, זה כנראה עניין אינדיבידואלי, אבל מתקבל הרושם שהוא לא מנסה להקטין או להצדיק את הקונספציה שאחזה באמ"ן, אלא מנסה באמת לענות על השאלה - איך הגענו עד הלום. הריאיון עם סער לא חושף דברים שלא ידענו על התקופה שהובילה לטבח, אבל הוא מוסיף להם קונטקסט שעוזר להבין את התמונה בצורה יותר מורכבת.
מאז שבעה באוקטובר יש שאלה אחת שמעסיקה אותנו יותר מכל: איך לא ראינו את זה מגיע? איך המודיעין הישראלי המפואר פספס את כל האינדיקציות. הפער בין היכולות הטכנולוגיות המודיעיניות של ישראל וההשפלה הרצחנית בשמחת תורה כל כך בלתי נתפס עד שיש לא מעט ישראלים שבוחרים להאמין בתיאוריית "בגידה מבפנים".
אלו שעוד לא נכנעו לחשיבה הקונספירטיבית מחפשים להיאחז באיזו "ראיית זהב", כזו שאילו רק אמ"ן היה יודע עליה, אפשר היה למנוע את הטבח. במודל חמשת שלבי האבל של קובלר-רוס, זהו שלב ההתמקחות, שבו אנחנו עסוקים בתרחישי "מה אם".
מה אם היה מגיע לידי סער מסמך "חומת יריחו"? מה אם הפעלת כרטיסי הסים הישראליים בליל שבת הייתה מפילה את האסימון? נראה שסער, בגלל ה"יתרון" שלו כפי שתיאר אסנהיים, נמצא בשלב מתקדם יותר של עיכול הטראומה הלאומית, והוא לא משעשע את התרחישים על ראיית זהב.
המציאות, כפי שהיא משתקפת מדבריו, הרבה פחות מסעירה - ובמובנים מסוימים גם הרבה פחות מספקת. הוא מסביר שגם אם היה רואה את המסמך של הנגדת ו', זה לא בהכרח היה משנה את כל התמונה. הוא לא אומר את זה כדי לזכות את עצמו, להפך - הוא אומר את זה כדי לחרוץ את דינו.
"לא היו לי אשליות בנוגע למה זה חמאס. ראינו שהזרוע הצבאית מקצינה לכיוונים כמעט דאעשיים, אבל הייתה לנו תפיסה כזאת שאין להם את היכולת", הוא מסביר. "מה שלא הבנתי זה שבארגון הפונדמנטליסטי הזה, בין החזון לבין המעשה אין רווח גדול".
בכך הוא מסביר חלק בעבודת המודיעין שזר למי שלא מגיע מהעולם הזה, אינדיקציות הן לא באמת נורות אדומות אובייקטיביות ומוחשיות שמהבהבות בבור בקרייה, אלא אסופה של פרטי מידע שצריך לייחס להן פרשנות כזו או אחרת. ובמודיעין, הוא מסביר "ככל שאתה יודע יותר, כך אתה מבין פחות".
לאורך הצפייה בריאיון היה לי קשה להתחמק מהמחשבה שאני צופה בריאיון מהעתיד. משהו שישודר בעוד עשור או שניים, כשהאבק ישקע והקודקודים שאחראים למחדל יהיו בערוב ימיהם וירצו להשאיר אחריהם וידוי אחרון.
בגלל הנסיבות של סער, אנחנו זוכים לדין וחשבון הרבה יותר מוקדם ממה שחשבנו. וזה מה שהופך את הצפייה למרתקת, לא גילויים כאלו ואחרים על הנעשה מאחורי הקלעים, אלא עדות של אדם שכבר אין לו מה להפסיד - וגם לא מה להרוויח.