היה אפשר לצפות שאחרי שנה שבה נחשפנו למנות גדושות של סיפורי אימה, נהפוך לקהים, אבל השחזור של עדת הראייה, שגם חילצה את ארי הקטן מתחת לגופת אמו, לא ייצא לאף צופה מהראש. "הוא היה מכוסה כולו בדם", היא מספרת. "ראיתי רק עיניים בצבע תכלת ים".
ענבר ז"ל מתוארת כאמא טוטאלית, מאמינה אדוקה בהנקה שלעיתים רחוקות מוציאה את ארי מהמנשא המנומר. יערי, לדבריו, היה בעודה בחיים אבא לא מאוד מעורב "לא כזה שהגננת של הילד מכירה". כעת, הוא לא רק צריך ללמוד לתמרן את ההורות היחידנית, אלא גם חוסה בצל הסטנדרטים הגבוהים שלה.
חששות טריוויאליים שיש להורים טריים, כמו ההתלבטות בין הנקה לתמ"ל או כמה לתת לילד לבכות, הופכים עבורו להרי גורל. הוא לא רק עסוק בלהיות הורה טוב מספיק, הוא גם מוטרד שהוא מאכזב אותה, ושהיא אולי לא הייתה מאשרת חלק מההחלטות ההוריות שלו.
אחוות לוחמים
אם החזרה לערב ההוא לא מספיקה, איך לא - גם שבעה באוקטובר עצמו מגיח. יערי הוא יוצא יחידה מובחרת, ובסוף השבוע של שבעה באוקטובר הוא חגג עם החבר'ה מהיחידה ברודוס. היחידה שלו, כך הוא מספר, הייתה מהראשונות שתמרנו בתוך רצועת עזה.
החלק הראשון של הסרט נוגע מעט בלחימה בעזה, ולצד סיפור על חילוץ פצועים מהשטח, יערי מספר: "לא פחדתי להיפגע, פחדתי לחזור אדם אחר מעזה. רציתי לחזור אותו אדם שהייתי לתא המשפחתי שלי". אולי נדמה לי, אבל זה קול שפחות נשמע בתקשורת. המחיר הנפשי שאותו ישלמו (וכבר משלמים) חלק ניכר ממי שלקח חלק בלחימה נדחקים הצידה כ"רע הכרחי".
ואם כבר קולות שפחות נשמעים, גם אחוות הלוחמים של יערי וחבריו ליחידה מוצגת באור לא שגרתי, שהלוואי שנראה יותר ממנו. ההתגייסות המרגשת של חבריו היא כמו תמונת מראה מלאה באינטימיות וברכות למול תיאורי הלחימה ההירואיים.
הסרט מלא בניגודים כאלו: מצד אחד המסירות הבלתי מתפשרת של ענבר לבנה, ומצד שני האכזריות האיומה של המחבלים. תיאורים של ניצולי הפיגוע שפחדו שמחבלים מחכים בכל תחנה, למול תיעוד של יערי וארי בשיעור כלשהו לתינוקות (הוא כמובן, הגבר היחיד בין ים אמהות).
הניגודיות בין הרוך לרוע, בין מחדלים ואסונות לחסד וגבורה, הפכו בשנה האחרונה לחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. כעת, לראשונה מזה למעלה משנה, האפשרות של סיום המלחמה ניצבת סוף סוף באופק, אך הסיפורים האלו - שחובה יסופרו ויתועדו, וההשפעה המעמיקה שלהם עוד יישארו איתנו הרבה מאוד זמן.
התרעות פיקוד העורף