כחובבת סיפורי מתחזים למיניהם (בשל ניסיון אישי כואב, אבל גם מתוך סקרנות מורבידית), שמה של מיכאלי צלצל מוכר, והסתקרנתי לשמוע איך הסיפור נגמר. אפילו צפיתי פעם נוספת בתחקיר המקורי כדי לרענן את הזיכרון. אלא שכמה דקות לפני שהתחילה התוכנית הסקרנות שלי נהרסה.
בימינו כשתוכנית הפריים טיים לא מתחילה בשעה מוגדרת אלא "מתי שהמהדורה נגמרת", אני מקפידה להדליק את השידור בשעת הזהב – כזו שלא איאלץ לצפות בה ביותר מדי אייטמים חדשותיים מיותרים של סוף מהדורה, אך לא אפספס את תחילת התוכנית אותה אני מסקרת.
במקרים נדירים אני מצליחה לתפוס את התחזית, אך לרוב אני מבלה כמה דקות מול אייטמים נטולי כל ערכים תזונתיים. אתמול, כשכולנו עוד התבסמנו בחזרתן של שלוש החטופות, המשבצות האחרונות הוקדשו להן. בחדשות 12 חזרו שוב לערב המרגש בכיכר החטופים, ובשלב הזה התפרקתי בדמעות מול השידור.
אגב, זוהי אינה תלונה כלפי מקבלי ההחלטות ב"קשת" על שידור התוכנית. יאמרו הפסיכולוגים, אני בטוחה, שגם באסקפיזם יש ערך. אבל הלב נשאר עם תמונותיה של אמילי דמארי עם החיוך שלא יורד מפניה, ועם כל הכבוד לגרוש של לורין מיכאלי, אין שום דבר שהוא יכול להגיד שיזיז לי מקדמת המוח את התמונה של הגיבורה הזו והסיפורים שיום אחד היא תספר.
עד כאן על נושא התזמון, ומכאן לפרק עצמו: התחקיר נפתח בדברי שבח עצמיים, ניכר שמדובר ב"פנינה" של התוכנית, אבל נדמה לי ש"המתחזים" העריכה לא נכון כמה מקום תופסת מיכאלי בתודעה הקולקטיבית הישראלית כיום. כתוצאה מכך, התוכנית דלה יחסית בתזכורות לתחקיר המקורי, ואילולא הייתי צופה בתוכנית מ-2020 כדי לרענן את הזיכרון – בכלל לא הייתי מצליחה לגלות עניין. נו טוב, מזל שעשיתי שיעורי בית.
חיים אתגר, האיש שעומד מאחורי התוכנית, צועד על התפר בין שירות ציבורי לשידור בידורי, וכמראיין הוא לא בלתי רגיש, אבל הוא נוקט את עמדת הספקן. לעיתים קרובות, כך שמתי לב כשצפיתי בשני הפרקים, הוא מעמת את הקורבנות עם מה שוודאי אומר הצופה הממוצע בבית: "מה, והאמנת לזה?".
הוא לא אגרסיבי בשום צורה, ולא בכדי רכש לו אתגר את תואר מגן נפגעי ההתחזות בארץ, אבל יש בגישה הזו פגם שלא מאפשר להביא את הסיפורים האלו במלוא מורכבותם. פגיעה מצד מתחזים, בין אם היא כספית, רגשית או כל סוג אחר, היא אירוע מערער פסיכולוגית. את אתגר פחות מעניין האספקט הפסיכולוגי (על המסך, כלומר. אי אפשר להתעלם מזה שבבירור ברמה האישית לחיים אתגר מאוד איכפת מהפגיעה הרגשית שעוברים הקורבנות שפונים אליו, זה זולג לכל עימות שהוא מקיים מול מתחזה), והוא מעדיף לנבור בהשלמת הפרטים הטכניים של התחקיר המקורי.
למרות הנימה הצינית לאורך הטקסט, חשוב לי שלא להעביר מסר מזלזל כלפי סיפורו של ניר מיכאלי, שאמנם מתגמד לעומת הימים המרגשים וההיסטוריים שאנחנו נמצאים בהם, אבל מעטות הידיעות שלא מתגמדות כרגע. פגיעה מצד מתחזה, בטח ברמה שאותה ספג ניר לאורך למעלה מעשור, היא אירוע שמשסע את הנפש.
ראוי לציין גם שלרוב מי שנחשף כנפגע מתחזה הן נשים, וחשיפה של גבר שמעוניין לספר את סיפורו ראויה להערכה. אפשר להניח שישנם רבים שלא מסוגלים לדמיין את "היפוך התפקידים" בפגיעה, שלרוב מתרחשת בכיוון השני. לכן נראה לי חשוב לומר במפורש שמה שניר מתאר בריאיון הוא אלימות רגשית וכלכלית, וכל חשיפה כזו מצד נפגע גבר מהווה בצעד בשבירת טאבו שהגיע הזמן שיתרסק.
בהתאם, כל זמן מסך שמשקיע אתגר בהבאת הקולות האלו הוא מבורך, והם מהדהדים אצל נפגעי אלימות רגשית ולא משנה מאיזה מגדר הם מגיעים. גם אם הייצוג בפועל של הפגיעה די שטחי, ולפעמים נותר בחוץ לטובת זמן מסך לפרטים עסיסיים.
הפרק נסגר בתמונה מרגשת, שלא כוללת את אתגר בכלל. זוהי שיחה שמקיים ניר עם אחיו הגדול, עמו לא היה ניר בקשר לאורך שנים ארוכות, בשל הבידוד שחווה מצד לורין. כאחות גדולה, השיחה בין השניים גרמה לעיניים שלי לעקצץ שוב.
זהו רגע מלא כנות, שבו ניר מודה שידע – גם לאורך שנות הנתק, שאחיו נמצא במרחק שיחת טלפון אחת. ואני חושבת שזה נעשה במספיק רגישות, ובלי ללחוץ יותר מדי על בלוטות הרגש (אני עוד הייתי רגישה מלפני זה, ובכלל, כל אזכור של אחים-חברי נפש הם פוטנציאל להפעלת הממטרות שלי), ונראה שיחמוק מהשוואה לא מחמיאה לאיחודי המשפחות של משפחות החטופים.
נכון לשעת כתיבת שורות אלו, נתוני הרייטינג של ליל אמש טרם התפרסמו, אבל אם לשפוט מהאזכורים ברשת X, גם הגולשים היו עסוקים בחטופות ששוחררו מכדי לתת את דעתם השנונה על המתחזה. אבל זה לא צריך להטריד את חיים אתגר. עוד עתידים להיות לנו ימים משעממים. ואם לשפוט על פי יכולת הפקת המסקנות של המין האנושי, עוד עתידות לנו מגיפות שיסגרו אותנו שוב בבתים. ואז שוב נטפס על הקירות ונגרד את תחתית הנטפליקס בייאוש אחרי הבינג' הבא.
התרעות פיקוד העורף