במהלך חודשי המלחמה הארוכים ראינו את העיתונאים שלנו כמו שעוד לא ראינו אותם: ראינו אותם מקבלים בשורות איומות בשידור, ראינו אותם שוברים את הממלכתיות הקרירה לטובת זעם בלתי מתנצל, ולא פעם ראינו אותם מתפרקים.
בשבוע האחרון, עם כניסתה של הפסקת האש לתוקף, לא רק הדמעות חדרו לאולפנים, אלא גם חיוכים ואפילו פרצי צחוק בלתי נשלטים, שבכל מציאות אחרת היו נתפסים כלא מקצועיים.
אם בתחילת השבוע, הייתה זו לי נעים שדיווחה בשידור חי בעודה יושבת על כתפיו של אחד מחבריה של אמילי דמארי, בעוד יונית לוי מתפקעת מצחוק נדיר - היום (רביעי) התקף צחוק אחז בפאנל כולו למשך דקות ארוכות, והסיבה? עיטוש אחד.
דנה ויס נתנה דיווח על עסקת החטופים, אלא שאז אחד הנוכחים התעטש, ומישהו בפאנל העיר - כמנהג האמונה התפלה, שהעיטוש מאשש את נכונות הדיווח. ועופר חדד הוסיף: "זה ישירות לסרטון של פורים". בשלב הזה - כל חברי הפאנל צחקו, ובמשך כמה דקות לא הצליחו בשום אופן לעטות חזרה את הארשת הרצינית.
עמית סגל, שישב לצידו של ישראל כהן, מחה את עיניו בצחוק עצור ופניו האדימו, וכשהמצלמה עברה לדנה ויס, היא פרקה כל עול בצחוק מתגלגל. עופר חדד ניסה להציל את המצב ואמר לישראל כהן "אולי תציל אותנו עם דיוני חוק הגיוס?" וכהן עצמו השתדל שלא ליצור קשר עין עם אף אחד, כדי לא לתת לחיוך להידרדר לצחוק.
לנו ב"מעריב" זה הזכיר את התקרית שהפכה את תמיר סטיינמן למאמי הלאומי של התקשורת הישראלית. במהלך אחד השידורים במבצע "חגורה שחורה", דיווח סטיינמן משדרות בתוכניתו של עודד בן עמי, כאשר עובר אורח עבר בשוגג בין כתב הדרום למצלמה, והסתיר אותו לרגע.
סטיינמן ובן עמי צחקקו וכעבור דקה קלה הם הצליחו להחזיר את השידור למסלולו, ולעבור לנושא חמור - משכורותיהן של העובדות הסוציאליות המטפלות בתושבי הדרום. סטיינמן הקשיב לשאלה של בן עמי, כשחיוך כמעט בלתי מורגש עולה על פניו. כנראה שההיתקלות עם עובר האורח, בשילוב השעות הארוכות של העבודה במהלך המבצע, המתח והעייפות עשו את שלהם, והוא איבד את כל הפאסון.