לסרטים וסדרות המבוססות על אסונות שקרו באמת יש מכשול אחד מהותי: היעדר המתח. המציאות היא מחולל הספוילרים הגדול ביותר, וככל שהאירוע במרכז מוכר יותר - המתח יורד.
לכן, לרוב יצירות המבוססות או שואבות השראה מאירועים אמיתיים לרוב לא יתמקדו במהלך האירועים, אלא באנשים (בדיוניים או אמיתיים) שהושפעו מאותם אירועים. אף אחד לא הלך לראות את "טיטאניק" בשביל לענות על השאלה האם ספינת הפאר תתנגש בקרחון ותטבע. המתח האמיתי היה סיפורם הבדיוני לחלוטין של רוז וג'ק, האם הם ישרדו את הטרגדיה או שאהבתם תיקטע באיבה?
הסדרה החדשה של רשת 13, "המטרה: אמיא", שעוסקת בפיגוע בשגרירות הישראלית בארגנטינה ב-1992, מפספסת לחלוטין את הנקודה הזו, וממהרת לצלול ישירות לאקשן, והתוצאה בהתאם.
הפרק הראשון נפתח בסצינה קצרה בין שני ישראלים - נעמי, עובדת בשגרירות, ואחיה דייגו (מיכאל אלוני) שבהמשך נגלה שהוא סוכן מוסד שמוצב באורוגווי. אחרי שיחה קצרה שלא חושפת כמעט כלום עד הדמויות או על הדינמיקה ביניהן, מייד עוברים לאירוע עצמו - מכונית התופת שהתפוצצה מחוץ לשגרירות וגרמה למותם של 29 בני אדם.
נעמי היא הקורבן היחיד של האירוע שמוצג בשמו, ולמעשה הנרצחים כמעט נעדרים לחלוטין מהסדרה (או לפחות, מצמד הפרקים הראשונים ששודרו אתמול בערב). מעבר לזה שהיא אחות של דייגו, הצופה כמעט לא יודע כלום על החיים שנקטעו באיבם, ולכן המוות שלה וגילוי הגופה שלה לעיני אחיה לא גורר תגובה רגשית חזקה.
מותה של נעמי, במקרה של "אמיא", הוא לא טרגדיה בפני עצמו, אלא מחולל עלילה עבור דייגו - שצריך (מסתבר) מניע אישי חזק כדי לעשות את העבודה שלו. בסצינות שלאחר הפיגוע הוא מתרוצץ בזירה והדבר היחיד שאיכפת לו זה למצוא את אחותו. לכאורה, הדבר הכי אנושי שיש, אבל בפועל - אחרי שבעה באוקטובר, הדמות שלו עוררה בי לא מעט אנטגוניזם.
במהלך הצפייה לא יכולתי שלא לחשוב על סיפורו של מפקד הימ"מ לשעבר, שאיבד את בנו בלחימה ביום הטבח. בריאיון שנתן לאילנה דיין ב"עובדה" לפני מספר שבועות, סיפר שלא הייתה לו דילמה אם לנטוש הכל ולרוץ להציל את בנו. ולמרות שהבהיר שלא היה נוהג אחרת, הוא מתנצל בפני בנו שלא היה שם בשבילו.
עצוב להגיד את זה, אבל בשנה האחרונה נחשפנו ללא מעט (אולי יותר מדי) סיפורים כאלו, של הצטלבויות בין האישי לביטחוני. סיפורים ש"עולים על כל דמיון", בהם נאלצו לוחמים לסגל לעצמם קור רוח כמעט לא אנושי כדי להציל את יקיריהם. בצל החשיפה הזו, הדמות של דייגו נהיית חלולה.
לא עוזר המשך האיפיון שלו, כמישהו ש"אין פחות מעורב רגשית ממנו", כפי שאומר אחד הקולגות שלו כשחוקרת מביעה חשש בנוגע למעורבותו בחקירה. המשפט הזה גרם לי להרמת גבה, כי הוא לא נשמע כאילו הוא נאמר על אדם אמיתי, שזה הרגע חווה אובדן ענקי.
אבל נראה שאכן, דייגו לא באמת כל כך מעורב רגשית, כי רגע אחרי שאותה חוקרת מתעמתת איתו על הנושא, השניים פוצחים בסצינת סקס לוהטת. תוך שנייה האחות המתה נזנחת לחלוטין לטובת הרומן הסוער.
בימוי קצת יותר רגיש היה יכול להפוך סצינה כזו לאירוטית אך מלאת כאב, כזו שמאפשרת לדייגו לפשוט את המעטה הקשוח שלו לטובת רגע נדיר של פגיעות. אבל במבחן התוצאה נראה שמישהו בחן את התסריט, הבין שסצינה בחדר חושך, תחת התאורה האדומה, היא הזדמנות מצוינת לסצינת סקס, וקפץ על זה בלי לחשוב פעמיים.
דמותו החלשה של דייגו היא בעייתית כפליים מכיוון שהוא הדמות הישראלית כמעט היחידה בסדרה (או לפחות, היחידה שאמור להיות לנו איכפת ממנה). וגם הוא, לא ממש דמות ראשית, לעומת העיתונאית הארגנטינאית הצעירה שמבקשת לחקור את הפיגוע.
למעשה, את מרבית זמן האוויר בפרקים הראשונים תופסות הרשויות הארגנטינאיות, והתקשורת המקומית. ברמה שהתחלתי לתהות אם הצופה הישראלי הוא בכלל קהל היעד של הסדרה. ההעלמה של עיקר הטרגדיה לטובת חקירת המחדל, גרמה לי לחשוד שאולי הסדרה (שמתהדרת בתואר "הפקה בינלאומית") מיועדת לקהל ארגנטינאי.
קהל שאולי לא איכפת לו מכמה יהודים מתים, אבל יתעניין בדרמת אקשן מז'אנר הטרו-קריים. ואגב טרו-קריים, עמעום הפרטים והטרגדיה האנושית גרם לי לתהות למה בכלל יוצרי הסדרה בחרו באירוע היסטורי.
אם גם ככה הקורבנות האמיתיים לא מעניינים, והחקירה האמיתית של האירועים כנראה לא זמינה ליוצרים - מה הופך את הסיפור לכזה שהוא "בהשראת" אירועים אמיתיים, פרט לתפאורה? היוצרים מבהירים את זה בדיסקליימר בתחילת כל פרק, שאין "לפרש" את הסדרה כמייצגת אמת כלשהי.
כמובן, בכל סדרה כזו יש צורך בחירות אמנותית ואין לראות בשום סדרה בידורית שיעור בהיסטוריה. ומילא, אילו היה הסיפור מצית את דמיונם של היוצרים לספר סיפור אנושי מורכב או להמציא מבצעי מוסד נועזים.
בתכלס, שום דבר בשני הפרקים שגורם לי לחשוד שהיוצרים הרגישו שהם פשוט חייבים לספר את הסיפור של הפיגוע הספציפי הזה (ברמה שאת כל המידע העובדתי שעולה בסדרה, אפשר למצוא בפסקה הראשונה והדלה מאוד של עמוד הוויקיפדיה של האירוע). אולי מישהו פשוט הבחין בזה שהתרבות הפופולרית בישראל לא עוסקת כמעט בפיגוע הזה, והיה חייב לכבוש את פיסת הנדל"ן הזו לפני שמישהו אחר יספיק.