"קוגל", יס: נוחעם שטיסל מסתובב ברחובות אנטוורפן, חי מרמאות אלמנות טריות, מתאמץ להעמיד פנים של גביר, מחפש שידוך טוב לבתו ליבי. אנטוורפן היא בעצם העיירה היהודית של נוחעם. כאילו יצא מסיפור של שלום עליכם עוסק נוחעם (ששון גבאי במשחק נפלא) בלופט געשעפט (עסקי אוויר) שלו, מקמבן איכשהו את דרכו בחיים וגם לבסוף מקמבן את נישואיו עם יידעס (יהודית) אין דרערד (לאדמה), שתובעת ממנו להתגרש.
בתו ליבי (הדס ירון) משמשת כמורה, חולמת להיות סופרת, מביאה ספר שכתבה לסופרת חרדית ידועה, שדוחה את הספר בתחילה ואחר מחליטה שמדובר ביצירת מופת. משפחתה מנסה לסדר לה שידוך מוצלח על פי כל אמות המידה, אבל ליבי, אבוי, מעדיפה את קיווע שפגשה בנסיעה בטראם.
"קוגל" היא הסדרה המקדימה ל"שטיסל", לפני שנוחעם וליבי עברו מאנטוורפן לירושלים. יוצר "קוגל", יהונתן אינדורסקי והבמאי ארז קו־אל אכן הפליאו לעשות בהשראת אווירת העיירה היהודית, תחמניה ובטלניה לאורך מאות שנים.
צפייה במוצר הנהדר שיצא תחת ידיהם מלמדת על עומק התחקיר שעשו בפנים הבית החרדי, על הבקיאות במנהגים ובשפה שרכשו, ואשר פוטר את הצופה מלנוע באי־נוחות על הכיסא כמו בסדרות חרדיות אחרות, שם מקסימום החרדיות מתבטאת בלבישת ציצית, שימוש בשפה מקובלת ביציעי מגרשי כדורגל בתוספת "בעזרת השם" בסוף משפט. כמה תענוג משרה "קוגל" על הצופה בדרכה המתוחכמת והיפה.
פסקה (זועמת) לסיום: בעקבות לא מעט טעויות שנעשו בעבר, ובהיות הכותב נכד מנוסה לגולות פולין ואוקראינה, אני מבקש לציין כאן - קוגל (או קיגל בשמו העממי) לא אוכלים עם סוכר. מי שנוהג כך טועה ומטעה. מצייה של פסח יש לאכול עם סוכר. בלטקעס של חנוכה שתי האפשרויות פתוחות ללא הוראה מנחה. ופונצ'יקס, הסופגניות, הו הסופגניות, יש למלא בריבת תות. לא ריבת אספרגוס, לא חרדל, לא במיה, לא חריימה - ריבת תות. סדר צריך שיהיה כאן.