"יום אפס": הסדרה החדשה של נטפליקס, היא תמהיל של מותחן פוליטי פסיכולוגי, המציגה את רוברט דה נירו בתפקיד ראשי בטלוויזיה לראשונה בקריירה המפוארת שלו. בתפקיד הנשיא לשעבר ג'ורג' מאלן, דה נירו מביא לתפקיד את כל הכריזמה והעומק שהפכו אותו לאחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה של הקולנוע.
העלילה מתחילה במתקפת סייבר מסתורית שמשתקת את ארצות הברית למשך דקה אחת בלבד - מספיק זמן כדי לגרום לכאוס מוחלט ולאובדן חיים של אלפים. קשה להימנע מההשוואה המתבקשת לאירועים טראומטיים כמו ה-11 בספטמבר או ה-7 באוקטובר: אותה תחושה של אומה שלמה שנעצרת מלכת, אותה חרדה קיומית. כמו באותן אסונות, גם כאן המתקפה מסמנת נקודת שבר היסטורית, שאחריה שום דבר לא יחזור להיות כשהיה.
הנשיאה המכהנת אוולין מיטשל (אנג'לה באסט בתפקיד שניתן להניח כקריצה למציאות בה קמלה האריס הייתה נבחרת), מזעיקה את מאלן להוביל ועדת חקירה מיוחדת בעלת סמכויות חסרות תקדים ולא דמוקרטיות, בזכות יכולתו הייחודית להשיג הסכמה דו-מפלגתית. האובססיה שלו לסיקור התקשורתי, ההבנה העמוקה שתדמית היא לא פחות חשובה ממעשים - כל אלה מזכירים את התנהלותו של ראש ממשלתנו. בכל פרק יש לפחות סצנה אחת בה דה נירו מסתכל על מסך טלוויזיה שפתוח על דיון פאנל באולפן חדשות או פרשן שיוצא נגדו, ואוהו כמה שדה נירו לוקח ללב.
אבל אם נשים רגע בצד את הטריגר הזה, מאפיין שקוף נוסף בסדרה הוא ההימנעות המגוחכת מלציין השתייכות מפלגתית. הזוי ביותר שבעלילה שמתרחשת בלב הפוליטיקה האמריקאית, המילים "רפובליקני" או "דמוקרטי" לא נשמעות אפילו פעם אחת. הסדרה מנסה להיות "מאוזנת" באופן מלאכותי, כשהיא מציגה את שני הקצוות הפוליטיים כשווים בהרס שהם גורמים לחברה. זוהי גישה שטחית שמנסה לרצות את כולם, אך מחמיצה את המורכבות האמיתית של המציאות הפוליטית.
התפיסה הזו מזכירה את הסרט "הקרב על אמריקה" שיצא בשנה שעברה, בו נמנעים מלציין אם דמותו של הנשיא (ניק אופרמן) משתייכת למפלגה הדמוקרטית או הרפובליקנית. למרות שהנטיות הפאשיסטיות מרמזות על השתייכותו הפוליטית, ניכר כי המניע המרכזי בשתי היצירות הוא כלכלי - הרצון למשוך קהל רחב ככל האפשר.
הקאסט מפוצץ ולא היה מבייש סרט איי-ליסט הוליוודי: ליזי קפלן משכנעת בתפקיד חברת קונגרס לא פראיירית ובתו של מאלן. ג'סי פלמונס מצוין כתמיד בתפקיד היועץ הקרוב שמסתיר יותר משהוא מגלה, אם נתעלם מכך שגילו הצעיר לא ממש מסתדר עם שנות הניסיון שהדמות אמורה להציג. מארק איווניר הישראלי מספק תפקיד מסתורי בתור סוכן המוסד נתן, שמיודד עם מאלן. דן סטיבנס גונב את ההצגה בתפקיד פרשן טלוויזיה בסגנון הכלאה של טאקר קרלסון עם רביב דרוקר. גבי הופמן מעולה בתפקיד מיליארדרית טכנולוגיה שמשתמשת בפלטפורמות שלה כדי להשפיע על הממשל - משהו שנשמע מוכר?
הנוכחות של דה נירו כריזמטית, אבל הוא כמעט ולא מצליח ליצור כימיה משמעותית עם שאר השחקנים. הדבר בולט במיוחד בסצנות המשפחתיות עם ג'ואן אלן וליזי קפלן, שאמורות להיות טעונות רגשית, אך נותרות לא ממוצות. קו העלילה העוסק בדמנציה האפשרית של מאלן מקבל טיפול שטחי, וחבל, כי דה נירו מצליח ברגעים מסוימים להציג את חוסר היציבות הנפשית של הדמות באופן מעניין שמרגיש כמו קריצה לג'ו ביידן.
במובן הזה, הסדרה כן בוחנת נושאים בוגרים ומורכבים - חופש, הזדקנות, אבל, מוניטין - ושואלת שוב ושוב: איזה מחיר אנחנו מוכנים לשלם בשם הביטחון הלאומי? העלילה, מוקצנת ככל שתהיה, מרגישה ריאליסטית ברובה וכזאת שעלולה לקרות - במציאות שלנו שום דבר כבר לא יפתיע אותנו.
עם זאת, ישנם קווי עלילה מוגזמים שפוגעים באמינות - במיוחד פרשיית הנשק הנוירולוגי החשאי של ה-CIA, מאיפה הם שלפו את הג‘יימס בונד טייפ ביט הזה?
"יום אפס" משקפת את החרדות של תקופתנו ומציגה תמונה מטרידה של עולם שבו הגבולות בין אמת לשקר, בין פטריוטיות לפרנויה, הולכים ומיטשטשים. הסדרה אמנם לא מגיעה לעומק שהיא שואפת אליו, אך עדיין מספקת מבט מעניין על הפחדים והאתגרים של החברה המודרנית ומתפקדת בתור בינג' סולידי שנחמד לצרוך בזמן סופת "קורל".