אין באמת טעם לנסות לאמוד על טיבו של המשטר החדש, שעשוי לקרוס לתוך עצמו באותה מהירות שבה עלה, במדינה שהכאוס עדיין שולט בה. בינתיים, מי שלא הולכים לשום מקום הם האזרחים הסורים, ובהם הסרט מתמקד.
אחד המרואיינים שלו מספר לו שבילדותו, כאשר הייתה עוד קהילה יהודית ענפה בסוריה, הוא חי בשכונה מעורבת, וכל השכנים שלו היו יהודים. ואם מפקפקים לרגע בסיפור שלו, הוא מוסיף שבשבתות היה מגיע כדי להדליק עבורם אור - או תנור בחורפים הקשים.
עם זאת, הסרט לא מתעלם מהקרעים הברורים, כמו למשל החשש של הקהילה הנוצרית במדינה לרדיפה דתית. החשש ואי הוודאות נוכחים מאוד, אך גם התקווה ואפילו - שמץ של אופטימיות. בסופו של הסרט מגיע אנגל לעי חורבות שהיה פעם שכונת ג'ובאר, ביתם של חצי מיליון תושבי דמשק, ופוגש שם כמה תושבים.
אחד מהם מוליך אותו בהריסות ומספר על בתים של בני משפחתו שנחרבו, ואז בתפנית הוא מפנה אותו לשריד נדיר לימים לפני החורבן - שיח יסמין-ג'ובאר. הוא קוטף תפרחת ומושיט לאנגל, שקצת נבוך מהמחווה המפתיעה. או כמו שאומרים אצלנו - החיטה תצמח שוב.
איתי אנגל לעומתם, לא מתיימר להבין את "הערבים". הוא מצטנע ומתנצל על הערבית ה"צנועה" שבפיו, והוא מבקש לחוות את החיים עצמם. כאן לא תמצאו דרשות על "מחבלים בחליפות", למעשה אפילו שמו של אל-ג'ולאני מוזכר רק בחטף, אבל אנגל עונה על שאלה הרת גורל: איך הסורים אוכלים את החומוס שלהם.
למרות המראות הקשים, והרקורד ההיסטורי שמלמד אותנו שהשתחררות ממשטר אוטוריטרי זה אף פעם לא "זבנג וגמרנו", קשה שלא לחוש לפחות טיפה אופטימיות. להרשות לרגע אחד לדמיין שגם אנחנו נוכל יום אחד לשוטט בדמשק ולאכול חומוס עם שכנינו הסורים. רק לא לשכוח שהסורים אוכלים את החומוס שלהם עם כף, הפיתה מיועדת רק בטחינה בצד. שלא נוציא לעצמנו שם רע כישראלים.
התרעות פיקוד העורף